לכל אחד יש נקודת תפנית בחיים.
שלי הייתה ביום שגיליתי שאני שקית זבל לשימוש חד-פעמי.
הכל התחיל לפני כמה שנים. הייתי בת 14 וכמו כל נערה בגיל
הטיפשעשרה, גם אני חלמתי על אהבה ראשונה. את הבן הראשון בחיי
הכרתי בטיילת. הוא הזמין אותי לגלידה ואחר-כך אליו לדירה.
הייתי תמימה, מה לעשות. חשבתי שמשם תצמח אהבה גדולה. טעיתי.
באותו לילה הוא רוקן את עצמו לתוכי ומיד אחר-כך החזיר אותי
הביתה. בדרך, עם כל פנייה שעשה ה"הארלי דיווידסון" שלו, איבדתי
פיסת נשמה. ככה התחילה הקריירה שלי בתור שקית זבל.
הייתי פוגשת בנים, סופגת לתוכי את מה שהיה להם לרוקן, ונזרקת
החוצה. בהתחלה הייתה בי תקווה להיות אחת משקיות הזבל האילו,
שנזרקות החוצה במקרה, ואז הבעלים שלהן מבין שטעה וממחזר אותן
לשימוש חוזר. אבל זה מעולם לא קרה. כן, הייתי מאותן שקיות זבל
שמזהמות את הסביבה.
בתחילה הכל קרה בתדירות נמוכה. אחת לחודש-חודשיים. זה לא היה
נורא. גם טופלתי עם כפפות, אז בכלל לא העברתי מחלות. רק מאוחר
יותר, כשהאובססיה השתלטה עליי והתחלתי להכנס לתפקיד מדי
יום-יומיים, התחיל הזיהום הסביבתי. אתם מבינים, כבר לא טרחו
לטפל בי עם כפפות. הכל נעשה במהירות. מתרוקנים וזורקים.
מתרוקנים וזורקים.
הם חשבו שהם מנצלים אותי... אבל הנקמה מתוקה.
חבל שאין מודעות לשמירה על איכות הסביבה. |