אתה יודע איך זה, שלפעמים אתה לא רוצה שמשהו ימשיך, שאתה רוצה
שהכל ייגמר כבר?
אתה יודע איך זה, שלוחץ לך מבפנים משהו, שלפעמים פשוט בא לך
להקיא מרוב לחץ, שדמעות יושבות לך בגרון וחונקות? פתאום אתה לא
יכול לנשום יותר, זה שורט הכל מבפנים. וחשבת שהתרגלת לעניין
הזה בכלל, וחשבת שהכל באמת סבבה אתך, לא חשבת שגם כשפותרים
עניין אחד, אז עניין שני יכול לצוץ לו.
לא חשבת אי פעם שבאמת מישהו יחסר לך, לא שלא היו לך חברים או
משהו כזה, פשוט ידעת שחברים באים וחברים הולכים, ידעת את זה.
ואכפת לך מאנשים ואתה אוהב את החברים הטובים שלך, באמת שאתה
אוהב, אבל אתה יודע שתמצא אחרים.
ידעת שכל העולם יישכח ממך ברגע שתעלם, כשלא ייראו אותך יותר,
כי מה היית בסך הכל? עוד צל סהרורי? עוד אחד שמתי שצריך אותו
אז מתקשרים וכשלא צריך - זורקים הצידה. זה מה שהיית! כלב! לאף
אחד לא באמת אכפת, אף אחד לא רואה את מה שיש לך בפנים, את
הכאב.
ואתה מחייך ומחייך ומחייך ואף פעם לא מפסיק לחייך, באמת שאף
פעם לא הפסקת.
אף פעם לא הערכת באמת את מה שיש לך, לא היה לך באמת אכפת. אבל
ברגע שהלכת, פתאום הבנת מה היה לך, ליד מי היית כל הזמן,
ואתה... כמו חרא קטן אתה היית, כן... זה מה שאתה היית! חרא...
ועכשיו, אין לך למי לבכות יותר, אין לך אפשרות לבקש חיבוק ממי
שלמדת להעריך, ממי שבאמת חסר לך. לא תראה יותר את החיוכים שהכי
האירו לך את הדרך בעבר, לא תשמע את הקולות שניגבו לך את הדמעות
בעבר.

זה נגמר...
הכל נגמר.