יצאתי לטיול אחרי שכל החברים הלכו
עברו כמה ימים של שקיעות אל הים
(אני והשמש חברות עוד מהגן)
לקחתי רצועה בודדה כי כלב כבר אין
גבר קצת בוגר עם שפם קרץ,
ניסה להשתחל לרצועה
כל אחד רוצה שיתפסו אותו חזק
ספק כואב
אני לוחצת עליך,
עכבר שלי,
שתאהב ותוביל אותי למקומות חדשים
אבל שוב ושוב אני מוצאת עצמי במיטה
כאילו אין יום חדש כאילו לא יהיה מחר
והשמש שוב יוצאת
(כמו כל החברות - בוגדת)
תמיד אמא צודקת
גם כשהראש מתחבא ואי אפשר למצוא אותו.
זה קורה לפעמים כשפוגשים אנשים יפים במיוחד.
עדיף להיות באמצע
תמיד
תמיד לבד ובלעדייך.
מי כותב על קיבוץ? |
