עוד כמה צעקות, טריקת דלת וסיבוב מפתח בחור המנעול, זורקת עצמי
על המיטה ומחכה לבכי שמסרב להגיע כבר כמה שבועות. ודפיקה
חלושה, עוד כמה חילופי מילים ובהייה ממושכת במסכים מתחלפים של
מכונות מנוונות. ושקט. הכל חשוך מסביבי והקולות שפעם שמעתי כל
כך הרבה מתעכבים ולא מגיעים הפעם בשביל להדריך אותי מה אני
אמורה לעשות עכשיו עם עצמי. חצי מחשבה על הזכוכית ששוכבת לה,
כמו מחכה, רק מרחק כמה פסיעות ממני וקפיצה מהמקום. נטילת כדור
קטן ולבן לתוך עצמי ולובשת את בגדי האין כוח שלי, משאירה פתק
מהיר שהלכתי לי לעשות הפסקת רוגע. ואני למטה, מסתובבת סביב
עצמי עם המפלט היחיד שיש לי מהרע שבתוך הגוף שלי, אבל הרעל
ממשיך להצטבר בתוכי כמו טפיל עקשן שמסרב להרפות. וכמו בשיר של
דן תורן, אני עושה עוד סיבוב אחד מסביב לשכונה שלי, אם אפשר
לקרוא לה ככה, ועשרים דקות עוברות וכבר 3 סיגריות שנגמרו בתוכי
ועוד דמעה שמתאפקת לא לרדת, ומשקפיים שנופלים על הכביש הקשה
ורגליים שכבר לא מחזיקות אותי יותר. אני מועכת את מה שנשאר
מהרוגע שלי עם קצה הכפכף היותר מדי צבעוני שעל רגלי ועולה עם
חיוך עגמומי את המדרגות שמובילות לכניסת הבניין שלי. מפתח לא
מתאים ועוד כמה שניות למצוא את זה שכן ואני כבר מחכה למעלית,
בוהה בחוסר חשק בציפורניי הרגליים שלי המשוחות בלק ורוד זוהר
ואלה של הידיים שרק לפני שעתיים צבעתי בכתום זרחני, כי היה לי
מצב רוח טוב. אחת המעליות מועילה בטובה להיפתח סוף סוף ואני
מסננת לעצמי בראש משפט על איך זה לא הוגן שבמקום המעלית שרציתי
לעלות בה הגיעה דווקא זו. פתיחת דלת, מבט חטוף לתוך האנשים
שנשארו ושוב נזרקת אל המיטה שאמורה להיות חמה כמו בסיפורים הכי
יפים אבל משום מה לא נותנת לי תחושת שלווה בשום צורה. האור
נכבה והבגדים יורדים תחת השמיכה, אני מקפלת את עצמי אל תוך
ידיי ומכריחה את עיניי להישאר פקוחות. ועוד שעה של בהייה חסרת
מעש ומחשבות על השיחה שניסתה לעודד וחיוך קטן ואז הבכי מגיע
והעיניים נעצמות והרעל שבתוכי מתחיל להסתובב סיבובים סביב
עצמו, מנסה למצוא מפלט מהרע שבתוכו.