המוות הוא בובה והשטן הוא מושך בחוטים
לזיין את המוות, שיראה מה הוא יכול. בסוף הרי נעמוד מולו ואז
כשכבר נהיה בידיו אז בפעם הראשונה הוא יחשוף את עצמו והוא יהיה
כל כך קטן ועלוב שנצחק. נראה לו מה זה, אנחנו מהשכונה, אוכלים
גופות לארוחת בוקר והדם טוב לעיניים. צחוק פרוע והמוות כמו
עכבר אל מאחורי הוילון. המוות הוא בובה והשטן מושך בחוטים,
אמרנו נתיישב, ראינו את ההופעה. המוות היה גרוע, הבכי אמיתי
ואם זה היה תלוי בי אז המלכה דמעה קטנה היתה משתחווה בסוף
ההופעה במקום להיות מוטלת בצד עם צמיד פלסטיק קטן לזיהוי. אתה
מתכופף 3 פעמים ביום והמוות מרחף מעליך, ביום שהשם שלך יעלה
בגורל המוות הפחדן יחכה שתתכופף ויבוא מאחורה. אין לו כבוד
למוות ולנו אין פחד. כשהחברים הכי טובים שלך עוברים לצד הקר של
העיר אתה לומד לדבר גם כשאין מולך אף אחד. אתה לומד לצחוק גם
כשלא סיפרו בדיחה. אתה לומד לרוץ על פי אינסטינקט והמוות?
המוות הוא רק תירוץ. אתה פשוט רוצה לגמור את זה כשאתה עייף,
ככה שתירדם מיד. בינינו באחד על אחד, למוות אין סיכוי, אז הוא
בהפתעה, נופל על כולם כי מישהו בטוח יחליק, לפחות מישהו אחד
הוא יוכל לגרור אחריו אל מנהרות אפילות. המוות הוא פילוסוף
בשקל, פוליטקאי כיכרות, ימכור את האמא שלו בשביל אומץ. ראיתי
אותו כמה פעמים, בעיקר מאחורה, הוא מאוד ביישן המוות או סתם
מאוד מכוער. פעם אחת אפילו נתתי לו אחת בעגול, הוא קפץ, נעלב
קצת, התפלקה לו גניחת כאב והוא נעלם. השטן העלים אותו, הוא לא
אוהב לצאת חלש. בסוף אני אמות, אני יודע את זה, בשביל זה לא
צריך להיות חכם גדול, וטוב שכך כי אני לא. בטח מר מוות קטן
יתנקם בי על שלא פחדתי אבל אתם יודעים מה? לא אכפת לי, אני כבר
אהיה מת. |