עדי ישבה מול המסך ובהתה בשתיקה בדמויות המרצדות בתזזית
מבוימת. תנועות הזימה ומבטי הערגה הביאו לה את הקבס בגרון. זה
ניראה לה כל כך בהמי, כל כך בזוי, כל כך לא ארוטי, כל כך
מכני.

הבגדים ההדוקים הבוהקים בכל צבעי הקשת נראו כה לא טבעיים
בעיניה, כל הגופות המעוצבים לתפארת שידרו חוסר אנושיות, חוסר
חום, חסרי אמון, כלא מהעולם האמיתי.

הגניחות של הזמרות נשמעו מאולצות, לא נשיות, ללא כתובת.

הכל משחקי מחשב, הכל סתמי, ללא "לב". אהבה לא היתה על המרקע.
האכזבה של עדי מהעולם היתה עצומה, האם נגזר עלי לחיות את שארית
חיי ללא אהבה אמיתית? עדי כל כך רצתה לאהוב, ללטף, לחבק, להיות
נאהבת, לתת ולקבל. עדי הרגישה שיש לה לתת אהבה לכל היקום, רק
שהיקום לא מוכן לקראתה.

היא נעמדה מול המראה במסדרון, הביטה בגופה הבשל, העגלגל,
בצווארה הדק, בכתפיה השזופות, בשדיה הכבדים מעט, בבטנה השמנמנה
הקטנה, בירחיה, בגבעת הוונוס התפוחה, בנשיותה המתפרצת.
התחילה להעביר אצבעות על קווי השיזוף של חזה, של אגנה, החדירה
את כף ידה בין עגביה, עשתה שריר, כלאה את כף ידה בכוח.
נצמדה עם שדיה וביטנה למראה הקרירה, הביטה בעיניה הכחולות,
ראתה רק ריק, נשמתה לא היתה שם, פרחה עם אהובה שהלך, העצב
השתלט על פניה. לגמה שוב מהבקבוק, הצמידה זוג שפתי דובדבן
לזכוכית, נישקה עצמה נשיקת קרח, ניסתה להחדיר לשון לבבואתה.
ידה עברה אל בין רגליה, הרגישה את היובש שלה, ניסתה לעורר
בליטוף את יצרה, דבר לא קרה.
זרמי התענוג לא עברו בגופה, נחשול לא בישר על עצמו, מדבר וציה
שלטו בה.
צעדה מעט לאחור הביטה בעצמה שוב, למה? למה אין בי את זה?

משפטיו הדהדו בראשה, "את לא מסוגלת לגמור? את יבשה כמו הנגב,
איך את רוצה שאני אחדור ללא כאב? כל פניך מתק רקמות רק מנגיעתי
בך, אני לא יכול ככה יותר איתך"

נ. נח. נחמ. נחמן מאומן, זעקו הרמקולים מהרחוב, בואו להרצאתו
של הרבי החכם, האד מור שליט"א. הכריז הכרוז.

משיח, משיח, משיח נשמעה שירה מהרכב המסחרי,מלכנו, אבינו,
משיחנו.

עדי הושיטה יד ידה לבקבוק הוודקה וכמעט ריק, ניסתה לשאוב את
הטיפות הארונות של הנוזל.
הליכתה לא היתה יציבה, אבל מחשבותיה התרוצצו כהבזקי ברק במוחה,
התמונה לא ברורה, אך המטרה מוגדרת.

"אני חייבת לגמור, חייבת", הו אלוהים, למה נתת לי גוף ומשכן כה
מפואר והחסרת ממני את התאווה?"

מי רוצה לראות את האור? שאג הרמקול מהרחוב.

היא פתחה את הארון, שלפה את השמלה השחורה שלה, התעטפה בה ורצה
יחפה לרחוב.

הביטה סביבה, ימינה ושמאלה וראתה את הרכב עם השלט הצהוב מתרחק,
תמונתו של הלובביצ'ר התרחקה באיטיות. עדי התחילה לרוץ אחרי
המסחרית, בפניה שמאלה לחד סטרי הסיגה אותו, פתחה את הדלת
האחורית וחמקה פנימה. עכשיו אני קרובה לאלוהים חשבה בליבה.

השתחלה לספסל האמצעי ואמרה לזוג האברכים המופתעים: אני רוצה
לראות את האור! אני רוצה שאלוהים ייגע בי! אני רוצה שאלוהים
יאהב אותי! אתם תגידו לאלוהים שאני נולדתי אישה, שלא יחסיר
ממני דבר

פסוקים מהירים, תפילות התחילו לבקוע מהרכב, הרכב נעצר בסמטה
החשוכה. הפחד מהאישה שיתק את שני הצעירים. ההפתעה שלהם גרמה
לעדי להרגיש בשליטה, היא הרגישה שהיא יותר חזקה מהם, היא
הרגישה שהיא המובילה. היא הרגישה מלוכה, הרגישה התעוררות
בשיפולי ביטנה.

השמלה עלתה כלפי מעלה, חשפה זוג רגליים, ערווה מעוצבת, האברכים
קפאו במקומם, לחש חרישי נישמע באוויר, ראשים הוקרנו למטה, ההלם
היה כביר, הדבר כה ריגש את עדי, היא הרכינה ראשה לאחור על
הכיסא, אצבעותיה החלו לענג את גופה.

הו אלוהים, נגע בי, רפא אותי, סיננה בעודה מנסה לאונן מול
האברכים, התשוקה עלתה בה אך היובש נישאר, לפתע הרגישה זוג
ידיים נוגע בה, מלטפה ברפרוף ועוד זוג ידיים עובר על קימורי
גופה, הלחות התחילה לבצבץ בין רגליה, היא הרגישה שהיא מלאה
מבפנים, כל נשיותה מתמלאת בנגיעות.
היא הרגישה את הגל בא, כל כך מהר, כל כך מפתיעה, כל כך ללא
הודעה מוקדמת.

האביונה התפרצה לתוכה כמו רוח טייפון, כמו חשמל בגופה, עניה
נעצמו בחוזקה, היא ראתה את האור, היא הרגישה את האישה שבה, היא
שמעה את גניחותיה ברמקול, היא שמעה את עצמה גומרת בעוצמה, היא
ראתה את עצמה גומרת.

כאשר הרעידות בגופה פסקו, כאשר נשימתה חזרה אליה, הרימה את
ראשה, ראתה מבעד לאפלולית את האברכים מקופלים בתוך עצמם,
צמודים לדפנות הרכב, ראשם ספון בחזם ותפילות נאמרות
בשפתותיהם.

ידיהם קמוצות בין ברכיהם.

עדי, פתחה את דלת הרכב ורצה בחשכת הרחוב חזרה לביתה, שמלתה
אחוזה מעל מותניה, רוח אביבית קרירה עטפה את איבריה, פרעה את
שיערות ראשה וערוותה.

אם הם כה נבהלו, וניצמדו לכיסאות חשבה בליבה, אז מי נגע בי?

מי נגע בי? זאת היתה המחשבה, לפני שנרדמה עם חיוך על שפתיה.

עדי קבלה את הדורון שלה.



הנוסע השמיני...