היא סוחבת תיק מוזר
שנראה כמו מגירה גדולה מעץ
או שאולי זה מגבר ישן,
משנות השבעים,
שמצאה זרוק באחד הרחובות,
והוא גדול כמעט כמוה.
היא סוחבת אותו
ונעלמת בחדר המדרגות.

אח"כ האור נדלק
והיא יוצאת למרפסת
אומרת שלום לחתולים,
לכל אחד בנפרד,
והם, זזים סביבה לאט,
כמו על משככי כאבים.

מהמרפסת שלי, אני מסובב את הכסא אליה.
מה שלא פונה אליה לא מעניין אותי יותר.
מלונות חמשת הכוכבים,
שמיי ספטמבר הלחים,
וריח הים,
זה לא מעניין אותי יותר.

אני רואה אותה,
עייפה, אחרי 8 שעות עבודה,
מעשנת סיגריה.
מעכשיו, הכל תלוי רק בי.
אני הולך להגיד משהו,
מה שייצא,
הנה זה בא