חיפה

סהרורי פוסע בבוקר מעונן ברחוב, גופו מתנודד מצד לצד, שפתיו
לבנות יבשות, קצף לבן סמיך מעטר את זוויות פיו, גופו שדוף,
חליפתו האפורה, המהוהה, המטונפת, תואמת את צבע שערו, תלויה
בעצב על כתפיו הקטנות, נראה כאילו דבקו בה הלכותיו, מלווה אותו
ימים ולילות רבים בנאמנות. רק הוא והיא מסתובבים כך חסרי מנוח
על ציר רחוב אחד הלוך חזור, כמו קו אוטובוס שנע על אותו מסלול,
ואינו יכול לעצור או לשנות דרכיו.
לפחות פעם ביומיים שוב אני נתקלת בו בדרכי לעבודה, תמיד ברחוב
יהודה הלוי , אם מאחוריי או מלפני , תמיד מזהה תחילה את קולו
המריר, למוד הסבל, ואת הטקסט הקבוע הכועס, אותו אני שומעת שוב
ושוב מהרגע הראשון בו נתקלתי בו-הפעם אני פוסעת מאחוריו. "חרא
של עיר חיפה. חרא! האנשים חרא! הכל חרא!... חרא של עיר חיפה!
זבל של אנשים בחיפה! אומרים אין לנו כסף...בטח אין לכם כסף!!!
לא תזרקו את הכסף שלכם על הרצפה, לא תישארו בלי כסף! זבל!!!
פאוזה ...  זה נגמר ,  אני חשה הקלה, וחשה את בטני המכווצת
משתחררת אט אט- כאילו משהו מזעמו דבק בי מעצם ההקשבה. זה
בוודאי כבר כואב פיזית לכעוס כל כך על דבר אחד במשך כל כך הרבה
זמן בכזו עוצמה. ממשיכה לפסוע, עוקפת אותו ובאותה השניה שומעת
מאחוריי " לך תזדיין! עזוב, אני אומר לך, עזוב ! לא רוצה לנסוע
לחיפה- ל-א  ר-ו-צ-ה !!! סע אתה לחיפה יא מזדיין, חארות בחיפה,
לא יודעים לעשות עסקים, חרא של עיר , לא סובל את חיפה!" אני
יודעת שאם לא אאיץ את צעדיי, אאחר. אך אלה נעשים כבדים ואיטיים
מבלי שאוכל לשלוט בכך, כאילו בסוף המונולוג המונוטוני הזה ,
יגיע  במפתיע משפט מדהים שישנה את חיי. כאילו אני נבחנת על ידו
במידת ההקשבה ובאורך הרוח שאני מגלה. אילו שטויות, אני מאיצה
את צעדיי בהחלטיות, כשלפתע הוא משיג אותי בצעדיו המפוזרים,
מסובב אלי את ראשו ושואל-" נכון שחיפה עיר מגעילה!?" ולפני
שאני מספיקה לענות, מופתעת מהפנייה, הוא ממשיך לדרכו, ואני
נותרת פעורת פה, ואף חשה שהחמצתי משהו, אולי אם הייתי מספיקה
לענות, ומשתפת אותו בדעתי על תל אביב, היה משבץ במונולוג במקום
את חיפה, את ת"א, כן, אותו טקסט בדיוק באותה תדירות, באותה
נחישות, מה יש ,קצת גיוון... היה אולי מעניק לי עידוד לעזוב
סוף סוף את העיר הרועשת המזוהמת הזו.  טוב, קדימה !אני מכריחה
עצמי להתעורר למציאות, אני חייבת לרוץ, אחרת שוב אאחר בגללו.
בסוף עוד יפטרו אותי, ואז  מה אעשה? היכן אמצא עבודה? בחיפה?!
חרא של עיר ח...

מאיר

שבוע אחרי, "חיפה" נעלם, ובמכולת הקטנה הפינתית ברחוב בלפור
שבה אני מבקרת בקביעות לפני שאני מגיעה למשרד, אני נתקלת
במאיר. מאיר, ששערותיו הלבינו כבר כמעט לחלוטין, נראה כדפק
וותיק מעט יותר מ"חיפה", קולו חזק, עוצמתי, עבה והחלטי יותר.
ניתן אף לומר שיחסית ל"חיפה", הוא כמעט כאריזמתי. מאיר לא לובש
חליפה ולא נושא דעה מסורבלת ומרירה כמו "חיפה", אצלו המסר הרבה
יותר פשוט ואופטימי ... וכשאני שולה את מעדן השוקולד החביב עלי
מהמקרר בפינת המכולת ,גבו מופנה אלי ואני שומעת את קולו הכרוך
פונה אל המוכר הצעיר בקופה - "תהייה בריא, תהייה בריא, תהייה
בריא ! תהייה בריא ! תהייה בריא ! "מאיר עזוב אותי." מתחנן
המוכר הצעיר. מאיר ממשיך -" תהייה בריא ! תהייה בריא ! תביא
סיגריה תהייה בריא ! "ואני תוהה משועשעת - האם זהו קשר של סיבה
ותוצאה ,או שאין בין שני המשפטים שום קשר. מאיר ממשיך וממשיך.
איזה תחמן המאיר הזה, אני חושבת, הוא יודע כמה הוא מציק וכשכדי
להיפטר ממנו צריך לספק לו את מבוקשו, והוא מנצל את זה - "תהייה
בריא, תהייה בריא תביא סיגריות, תהייה בריא !" המוכר נכנע-
"כמה יש לך, יאללה איתך, לא משנה, קח ! זאת הפעם האחרונה מאיר
. . . דחיל רבק שיגע אותי". מאיר...איך תמיד דופקים להם את
השמות האלה, אני תוהה. . . מעניין איך קוראים ל"חיפה".
מאיר אסיר תודה על הסיגריות, ובתמורה מברך בקולו הצורמני
"שתהייה בריא, שתהייה בריא... אני אוחזת עדיין את המעדן בידי,
צועדת לעבר הקופה, המוכר הצעיר יושב מנענע בראשו ביאוש, חסר
אונים. . .  לעומתו מאיר נראה מלא התלהבות ושמחת חיים וממשיך
במרץ, "תהייה בריא !  תהייה בריא ! תהייה בריא, תהייה בריא !"
המוכר זועק - "טוב, די ! מאיר די ! די כבר ! לך מפה, לך כבר !"
מאיר משתתק סוף סוף, המוכר נראה סחוט וחולה, לא נראה שהברכות
של מאיר עוזרות לו במיוחד, מליט את פניו בכפות ידיו, ונשען
במרפקיו על משטח הקופה, ואז מאיר ממשיך לפתע - "תהייה בריא,
תהייה בריא, תהייה ..." פאוזה מפתיעה - "יש לך שקל? , יש לך
שקל ? שקל ?!"
אני חשה איך פרץ של צחוק היסטרי בלתי נשלט שעומד לזעזע את
המקום  עולה בי, אך אני מתאפקת ועוצרת מבעדי כדי לא לקטוע את
המנטרה של מאיר, זה יהיה חבל  . . . "יש לך שקל ? !" המוכר
מקבל גוון סגול-שזיף, ושואג-"די מאיר! דיייייייי! לך מפה, לך
כבר! אין לי שקל, א-י-ן!!! המכולת רועדת משאגותיו של המוכר,
ומאיר בוהה בו, ואחר פונה ללכת לדרכו, אך לפתע נעצר, מבחין
בקיומי עומדת לצדו, והוא פונה אלי, ואומר חלושות-"תהיי בריאה,
תהיי בריאה", ואני מופתעת, מהנהנת בחיוך מנומס כמודה לו, לא
מעזה לפצות פי, ושוב- "תהיי בריאה , תהיי בריאה, תהיי..."אני
ממשיכה להנהן, ואז מחליטה שאם פספסתי את ההזדמנות למשא ומתן עם
"חיפה", לא אפספס שוב עם מאיר. וכך ,כשכל כוונותיי הטובות כלפי
האנושות  מרוכזות ברגע זה, אני עונה לו - "תהייה בריא גם
אתה!"
מאיר מופתע, ועיניו מתמלאות בכעס אדום, כאילו השתמשתי בלא רשות
במילות קסם המורשות אך לו בלבד, הוא מתקרב אלי עם אצבעו ומורה
בה לעבר פניי, ואני כמעט מפסיקה לנשום. . .
"את!!!, את!, את תהיי בריאה!!! את! את! תהיי ב-ר-י-א-ה
!!!את!!! .תהיי בריאה!!! מאיר צווח מבועת, בתחילה אני שותקת,
לא מסוגלת לזוז, אך לאחר כמה שניות של שקט בהן מאיר בוהה בי,
אני חשה איך חיידק השיגעון דבק גם בי, ואני לא מוותרת, ועונה
בהתרסה -  "אבל גם אתה, אתה, גם אתה תהייה בריא..."ואינני
יודעת מה נכנס בי.
"לא!!!, לא!!!, ל-א!!! את! את! את תהיי בריאה! א------ת!!!!
.ואני  חוזרת לעצמי, מהנהנת אליו כמסכימה בכדי להרגיעו, מפנה
ראשי למוכר שנותן בי מבט כאילו זה עתה נגזר עליו עונש של שלוש
שנות מאסר בגללי. מאיר שותק שוב לכמה שניות, ואז מתריס לעבר
המוכר - "כל הנשים זונות! נכון כל הנשים ז-ונות!?" מעניין אם
זה קשור אליי, אני תוהה. המוכר עונה לו חלושות-"כן מאיר
כן...נכון..."
ואז במפתיע מאיר פונה לפתח היציאה ועוזב את החנות .
סוף סוף שקט, עושה רושם שאני והמוכר כבר שכחנו איך זה מרגיש.
אני מגישה למוכר את מעדן השוקולד בחיוך מתנצל, שנינו נרגעים,
והוא מפויס, מחייך אלי בחזרה ואומר - "זה שתיים שבעים מותק."
"תודה רבה". אני פונה לעבר היציאה, פוסעת צעד אחד החוצה וחשה
שוב את גל הצחוק הזדוני מאיים לפרוץ, ואז במפתיע אני מפנה את
ראשי בחזרה אל המוכר, ואומרת - "תודה רבה, תהייה בריא!!!"