השקט הזה תמיד עצבן אותה.
ההרגשה הזו, שרק הזבוב או לחילופין נשימותיה שלה היחידים
שיכולים להפר אותה גרמה לה לתחושת תיסכול.
היא ידעה שהיא האשמה לכך. שהכל היה יכול להיות אחרת.
וזהו בדיוק מה שהיא כל כך שנאה. צרוף המילים יכול-היה.
למה תמיד לעשות ספקולציות שכאלו?!
זאת המציאות. וזהו.
אז נכון שיכלה להגיד לו להשאר. נכון שיכלה להתעלם ובכלל לא
לראות ולשמוע. שיכלה פשוט להמשיך עם החיים ה'מאושרים' האלה כמו
שהם.
אבל היא לא כזאת.
והיא שונאת, פשוט שונאת לעשות ספקולציות של "מה היה אילו..."
בזזזזז...
טוב. זה הרי היה צפוי שהזבוב בסוף יישמע.
היא העיפה את העט על הדף שמולה.
הפסיכולוגית שלה אמרה שתנסה להוציא את תחושתיה על הדף.
"אולי כך יהי קל יותר..."
היא עצמה זכרה את ההתפלספויות האלה משיעורי הפסיכולוגיה
שלמדה.
למרות שחשה שזה ממש לא בשבילה, ובעצם דוקא בגלל זה (היא תמיד
אהבה להיות 'דווקאית') החליטה למלא את העצה.
'שיחקת אותה' אמרה לעצמה כשהצליחה להוציא תחת ידה שתי שורות.
נכון שהן היו משהו כמו 'רציתם שאכתוב אז הנה, אני כותבת' ותו
לא, אבל אז היא שמעה את השקט, הזבוב, והעט הועף.
"מתי הם רגעי האושר שלך?" שמעה את הפסיכולוגית שלה מקשקשת לה
במוח.
אז, היא לא ענתה לה.
פשוט קמה ואמרה שהיא ממהרת לפגישה שנזכרה בה רק כעת.
אבל עכשיו, עם עצמה, ניסתה לברר סוגיה מוזרה זו שאף פעם לא
התעמקה בה.
היא התנערה לשניה. 'מה קורה לי?! התחלתי לקחת ברצינות את
קישקושי הפסיכולגית שלי?!'
"את ניראת כאילו התאומים נפלו עליך " נזכרה פתאום במחמאה שורדה
אמרה לה היום בבוקר במשרד. בציניות שאיפינה אותה ענתה לורדה,
"חשבתי שאת ציונית, ובתור שכזו יכולת להדביק לי דוקא את קריסת
גשר המכביה, מה גם שמצב הירקון היה מוסיף לתאור"
ורדה התסכלה עליה, והחליטה שלא להגיב.
'עשתה בשכל', היא חשבה עכשיו. מי יודע מה עוד הייתי מסוגלת
להוציא...
'כשקיבלתי את הג'וב?' - שאלת ריגעי האושר של הפסיכולגית ניקרה
עדין במוחה.
'דליה', שאלה ללא קול, 'כשלומדים פסיכולגיה, מלמדים אתכם גם
לתקוע את הקול שלכם בראש של המטופלים?'
שוב הזבוב הזה! עוף מפה!!!
גיחכה לעצמה... והרי זה מה שהוא עושה...
'אז נמאס לי לשחק אותה', הירהרה, 'זה נראה כ"כ נורא?'
והציניות שלה שוב פועלת לטובתה - 'נו אז מקריסת התאומים צמחה
הגאווה הלאומית הגבוהה מאי פעם..'
מטומטמת, חשבה לעצמה כשראתה את הדף שמולה מתמלא בסימני קישקוש
בילתי ברורים.
'דליה היתה מתה לנתח את הקישקושים האלה', הירהרה, 'היא בטח
תמצא שם סגירות, פתיחות מסוימת, רגישות, ציניות מוסווית, ושאר
תכונות.
תמיד בזה לניתוחים הגרפולוגיים, אסטרולוגיים, פסיכולגיים
האלו.
"שימצאו לי בן אדם אחד שאין בו את התכונות האלה" טענה נגד ורדה
באחד הפעמים שהנושא עלה.
"עובדה שאצלי כתוב תכונות אחרות", התנצחה ורדה.
"ממש מפליא", ענתה בלעז, "התכונות האלה נמצאות גם אצלי. וסליחה
שאני אומרת לך שיש לנו תכונות זהות."
"גילי! אבל אצל כל אחד תכונות אחרות יותר דומננטיות! ועובדה
שאצל כל אחת מאיתנו כתוב תכונות אחרות שנמצאו בניתוח כתב היד
השונה שלנו"
"כן ורדה?" שאלה בהתרסה, "ואם אגיד לך שהחלפתי ת'דפים?!"
וכמו בכל הויכוחים ביימה ורדה ב"עזבי, לא מבינה ת'ראש שלך."
פתאום התנגן לה במוח הסלוגן מגן הילדים 'שוברים את הכלים ולא
משחקים'.
'דליה, אפילו שאת לא רואה את זה, את יכולה להיות גאה בעצמך.
גם את זה רשמתי על הדף.'
גיבורה שכמותי. החלטתי לשבור, חשבה בתבוסתנות.
שוב הזבוב המעצבן הזה!
נזכרה בסיפור על הענק שהרג שבעה במכה אחת. יתושים.
ואני אפילו על זבוב אחד לא יכולה.
גיבורה.
העיפה מבט בשעון,הניחה את העט, הזיזה את הדף, מתחה את איבריה
והחליטה שמספיק מאוחר בשביל לעבור למיטה.
הו.. נזכרה עשיו בשמחה, הספר. רק אתמול החליפה אותו בהמלצת
ורדה, 'שכחתי באמת להודות לה'. פתחה את הקיפול שהיווה סימניה,
עוד חמישים דפים אחרונים. אתמול לא יכלה לעצור וקראה בשקיקה,
עד שהעייפות הכריעה אותה.
ריפרפה מעט בעמוד הקודם להזכר איפה בדיוק עצרה והמשיכה לקרא
מעט.
'מתי הם רגעי האושר שלך', שמעה את קולה של דליה מנקר בראשה.
'דליה', צאי עכשיו מהראש שלי! אני קוראת ספר!!'
'כמה שאת מוכשרת!' חשבה על הסופרת בעיקבות ההפסקה  שדליה
הווירטואלית גרמה לה.
'איך את מצליחה לתאר את הרגשות כ"כ מציאותיות?
יכולת להיות הפסיכולגית שלי! אפילו לא היית צריכה את ניתוחי
קישקושי כתב היד. מן הסתם היית רואה אותי ורואה הכל כספר פתוח'
בספונטניות עצבנית מתוסכלת שאפפה אותה כל הערב העיפה את
הספר.
'כאילו שלא ברור שהאהבה הזאת תמומש ויהי פה איפה שהוא  בסוף
סגירת מעגל', גיחכה.
'אז גם היא, זאת שחשבתי שתוכל להיות הפסיכולוגית שלי'  חשבה
לעצמה, 'נפלה בפח. כן, את כותבת על מצבים קשים,  מראה מציאות
מסובכת, מסתבכת, מתובסכת. משקפת מצב של גיבורים גדולים שהחליטו
לשבור את הכלים. אבל הכל פאטה מורגנה אצלך גם. את מהר מאד
מחליטה לתקן אותם. וגם אם לא ממש מתקנת, ברור שבסוף זה יסתדר.
אז? החלטת לכתוב ספר שיעביר מסר לא?
אולי תסבירי לי איך אחרי שבירת כלים, אחרי ניתוץ מציאות הכל
איך שהוא יסתדר? אה... כן, אני כבר שומעת אותך מסבירה לי על
נפלאות הזמן ופעולו...'
שוב הזבוב הנודניק הזה!
ואולי זה אח שלו שבא להגן עליו מהמגבות שנזרקות עליו.
והיא נרדמה.