הייתי רוצה לספר לכם על מישהו יקר לי, מישהו שהיה שם
בשבילי עוד מגיל אפס.
כשנולדתי הוא ממש התאהב בי ואפילו שהוא אף פעם לא החזיק
תינוק בידיים כי היה לו מן פחד כזה להפיל אותו, אני הייתי
התינוקת
הראשונה שהוא הסכים להחזיק.
תמיד כשהיינו נפגשים היה נותן לי נשיקה קטנה על הלחי
וכל שנה ביומולדת שלי היה נותן לי כסף, בלי לשכוח אפילו פעם
אחת!
תמיד הייתי שמחה לידו ולא היה איכפת לנו מכלום, כאילו אנחנו
השניים היחידים שנשארו ביקום כולו.
כשהיה מתקשר אלינו, קודם שאל מה שלומי ואז מה שלום כולם...
זה תמיד היה מרגש אותי מחדש!
הוא ממש חכם, תמיד חשבתי ככה, הוא אמר לי פעם משפט שלא
אוכל לשכוח בחיים שלי: "יופי זה משחק ילדים, אופי זה גורל
החיים".
יום אחד הוא חלה ב"מחלה", לא בדיוק הסבירו לי מה זה...
אמרו שאין לו עוד הרבה זמן אבל אני סרבתי להאמין להם!
אחרי שלושה שבועות בערך אלוהים פשוט לקח אותו ממני,
בלי לשאול, בלי להזהיר, רק חייך לו מלמעלה וחתך את החוט,
כאילו היה בובה...האמנם?
כולם מנסים לזכור את התקופה בה מת, מנסים להבין מה קרה,
אני מעדיפה לזכור את התקופה בה חי.





מוקדש לסבא יהודה ז"ל.