את שוכבת פה לידי,
נראית כל כך תמימה,
נשימתך כה שלווה.
המבט שלי תקוע,
לא מסוגל לסובב את הראש,
לא רוצה להפסיד אף שניה,
אולם גם לא מפסיק לחשוש,
האם זוהי שגרת היום יום
או שזהו סתם עוד חלום?

מכוניות, ספינות ומטוסים,
בניינים שמגרדים את השחקים,
מליוני מחשבי על
בתוך אלפי ספינות חלל.
כל פלאי הטכנולוגיה,
הכל כל כך אמיתי,
אך מה כל זה עוזר
אם את לא פה איתי?

לא יודע מה לעשות עם עצמי,
כל הזמן חושב רק אני אני ואני.
לאט לאט הכל מתקרר,
ומבפנים אני מתחיל להישבר.
כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד,
ככה עם עצמי לגמרי לבד?
מתי כבר תיכנסי לתוך חיי
ותחזירי את התקווה לעיני?
מתי?