רציתי ללבוש משהו מיוחד באותו יום. רציתי להרגיש טוב עם עצמי.
זה היה שבוע  שהתחיל רע. בדיוק זרקתי את חברה שלי, ורציתי
להרגיש טוב עם עצמי. חיפשתי בארון ולא מצאתי. הלכתי לארון של
ההורים שלי ושם מצאתי ז'אקט בצבע בז', הז'אקט מצא חן בעיני
באותו רגע. ותאמינו לי אני לא יודע למה. בהסתכלות לאחור אני עם
ז'אקט, לא מסתדר לי.  קשה לי להאמין שלבשתי אותו בכלל, לפי מה
שאני זוכר היום הוא מאוד מכוער.
יצאתי מהבית ועליתי על האוטובוס. הנסיעה עברה די מהר. כל הדרך
חשבתי על כמה אני לבד עכשיו. נכון זה אני שזרקתי אותה, אבל לא
הייתי יכול להיות איתה יותר. זה לא שרבנו יותר מידי, אבל היא
פשוט שיגעה אותי. היו לה ימים שהיא הייתה חוטפת התקפי שיגעון
ומתחילה לדבר שטויות להשתגע, להרביץ. כמה שאהבתי אותה, באיזשהו
שלב כבר לא יכולתי יותר. אני זוכר את אותו ערב. ישבנו אצלה
בחדר אחרי שכבר החלטתי. ישבתי סגור ועצוב. לא הוצאתי מילה.
עשיתי פרצוף עצוב ופחדתי לפתוח את הפה. היא הבינה שמשהו מפריע.
ואני כמו טיפש במקום להעלות את העניין ולהסביר לה שקשה לי עם
השיגעונות שלה, אמרתי לה שאיני יכול להיות איתה יותר. ושזה
פשוט נגמר. אני זוכר איך חזרתי הביתה בדמעות. אחרי אותו ערב
דברנו אולי פעמיים בטלפון.
הגעתי לתל אביב והלכתי למקום המפגש. כשהגעתי ראיתי בחדשות את
הזוועה. טוב אנחנו כבר רגילים לזה היום, אבל לפני שמונה שנים
עדיין היה שוק אחרי כל פיגוע. כל החשק לפגוש אנשים נעלם. ומצב
הרוח ירד עוד יותר. הגענו אולי שלושה אנשים. מיד התקשרנו
לאחרים לראות מה שלומם. כלום היו בפקקים האיומים של אחרי
פיגועים  או שמעו על הפיגוע והחליטו לא לבוא. הרגשתי זוועה. לא
רציתי לחזור הביתה. לא היה לי כוח לנסיעה הביתה ולהיות לבד
בערב בבית. הייתי חייב להיות עם משהו. לנסות לצאת ממעגל
הדיכאון שאפף אותי.
בדיוק רונית התקשרה להגיד שהיא לא תבוא. בקשתי את הטלפון לדבר
איתה. היא סיפרה לי שהיא לבד בבית, הסברתי לה את המצב, שאין לי
כוח לחזור הביתה ושאלתי אם יש מצב שאלך לישון אצלה. רונית שמחה
על ההזמנה. והסבירה לי איך להגיע אליה. רונית הייתה חברה
בקבוצה שלנו. היא הייתה מהבחורות החופשיות האלה שדעותיה היו
ברורות מאוד. היא לא חששה להביע אותם בכל מצב גם אם הם לא זכו
לתמיכה. יצא לנו לדבר הרבה בסמינרים. עד שבאחד מהם היא התקרבה
אלי יותר מידי. לא ייחסתי לזה חשיבות בהתחלה אבל כשהעניין
התחיל להתחמם מיד עצרתי. זה לא שהיא לא ידעה שיש לי חברה. אני
לא יודע מה עבר לה בראש. הסברתי לה שיש לי חברה ושאני אוהב
אותה ולכן אני לא מוכן להתעסק איתה. אחרי המקרה התנהגנו כאילו
לא קורה כלום. עכשיו אחרי שנפרדתי מהחברה חשבתי שזו הזדמנות
נהדר לסגור עניינים פתוחים מהעבר. הדרך לא הייתה ארוכה. היא
חיכתה לי בתחנת האוטובוס, ומשם הלכנו לבית שלה.
הערב הזה היה הזוי מאוד. בהתחלה עברתי על הדיסקים שלה. היא
שמעה רוק. אבל לא מיינסטרימי כזה, לא רוק כבד, וגם לא רוק
מחתרתי במיוחד. רוק כזה לא מוכר. אחרי שעברנו על הדיסקים ישבנו
לדבר. זו הייתה אחת מהשיחות המוזרות ביותר שעברתי בחיי. בהתחלה
זו הייתה סתם שיחה על ענייני היום. בהמשך היא סיפרה עד כמה היא
מיוחדת. על איך היא רואה הכל בצורה שונה. היא סיפרה שלפעמים
היא רואה אנשים בתור זאבים. ושהיא רואה אותי בצורת זאב אחר.
הכל היה מוזר. כל השיחה הזו חשבתי לעצמי למה באתי. הייתי צריך
לחזור הביתה ולנוח. למה אני צריך את כל הנאומים האלו. באיזה
שהוא שלב כבר התקרבנו יותר מידי. והאווירה התחממה. שנינו
התקרבנו והתחלנו להתנשק. התנשקנו וליטפנו אחד את השנייה. כל
הזמן שהתחרמנו הרגשתי רע. בחילה עלתה בי. הייתי אפוף, פתאום כל
התאווה, הרצון לעשות משהו עם מישהי נעלם, הרגשתי רע. היא נשקה
וליטפה. כל רגע שעבר גרם לי לא לרצות אותה יותר. כל הגועל
מהיום הזה, מהשבוע הזה  עברו לי בראש. תחושת הגועל ממנה עלתה
ככל שעברו הדקות. באיזשהו שלב הגועל וההרגשה הרעה הכריעו אותי
ופשוט נרדמתי. באמצע הכל פשוט התנערתי ממנה והלכתי לישון. קשה
להבין את המעשה המוזר. גם בהסתכלות לאחור זה נראה לי לא יפה.
אבל כנראה שיש רגשות העולות על מעשים. הרגשת גועל ורתיעה כזו
לא חשתי מימי.
בבוקר כשהתעוררתי היא הייתה כבר ערה. ישבה בסלון והמתינה. לא
ראתה טלוויזיה או שמעה מוזיקה, סתם ישבה. נגשתי לומר לה בוקר
טוב. היא ענתה לי בקול חמוץ בוקר טוב ועשתה פרצוף כועס. הבנתי
על מה הכעס. אך שוב במקום לבוא אליה ולספר לה באמת הרגשתי
ושכנראה לא הייתי מוכן נפשית לזה או שהיא ממש מגעילה ושאני לא
רוצה להתקרב אליה יותר, זרקתי לה תירוץ של זו פעם ראשונה שאני
ישן אצל מישהי ושהייתי נבוך. היא קיבלה את זה בבוז. נפרדנו
לשלום וחזרתי הביתה. למרות השנים הרבות המקרה הזה מהדהד לי
בראש הרבה, וחושב על משמעותו.

זמן לא רב עבר מאותו ערב משונה אצל רונית בבית. בזמן שעבר
שמרנו על קשר טלפוני רחוק כזה. והמעטנו לדבר. עד שבאחת החופשות
היא החליטה שהיא רוצה לבוא ולפגוש אותי באשדוד עיר מגורי.
הופתעתי וקצת חששתי. אבל עד שמישהו שגר במרכז מוכן לנסוע עד
לפה ולבקר אותי קשה לסרב. היא הגיעה בבוקר. ובשביל לא להיות
איתה לבד גייסתי את חברי הטוב שלומי, שיהיה שותף לביקור הרי גם
הוא היה באותה קבוצה והיה נעלב אם הוא לא היה מוזמן לביקור
שלה.
בהתחלה היינו אצלי בבית ישבנו דברנו על ענייני הקבוצה. כל הזמן
הזה שהיינו אצלי רונית התגרתה בשלומי וניסתה לפתות אותו. אני
לא נשארתי חייב והוספתי מתח בכך שהתגריתי בה בחזרה. אחרי ארוחת
הצהריים עשינו הפסקת אש קטנה. והלכנו לביתו של רון. שם החריפה
רונית את הרמזים העבים לרון והחלה להימרח עליו ולנשק אותו מידי
פעם. אחותו של רון שהייתה איתנו בחדר. ילדה חמודה בת שבע.
כנראה הבינה משהו שאנחנו לא הבנו. והביעה מחאה חריפה כל פעם
שרונית התקרבה לרון או נשקה אותו. לקראת ערב אביבי החלטנו ללכת
לטייל שוב.
רגלינו הובילו אותנו לים. טיילנו לאורך החוף ודברנו על העולם
הקפיטליסטי ועל העדריות החברה. ונראה שכל המלחמה בצהריים חשכה
ונעלמה לה. הגענו לסוכת המציל שהייתה כרגע שוממה. עלינו למעלה
למקום בו המציל יושב וצועק לכולם במגפון "כולם לעבור צפונה,
צפונה לכיוון הנמל". המשכנו את השיחה. אחרי שירדנו הלכנו
מחובקים שלושתנו ונראה שהדעות המשותפות שלנו נגד החברה
והעדריות השכיחה את המלחמה שהייתה בצהרים. לרגע נעצרנו ועדיין
היינו מחובקים היא הפנתה את הראש אלי ובלי לחשוב הרבה. התחלנו
מתנשקים. שלומי לא נעלב או נרתע והחל מלטף אותה בכל גופה. לאחר
שסיימנו את הנשיקה שלנו שלומי הפנה את ראשה לכיוונו והם החלו
להתנשק גם. ואני ליטפתי את חזה ואת בטנה. כך התחלפנו פעם אני
מנשק ופעם שלומי מנשק.  כל הסיטואציה הזו נראתה לי מוזרה. כל
הרגשת הגועל שעברה לי בראש אז נעלמה ותאווה אמיתית וכנה לגופה
של רונית החלה להתעורר.  אחרי שהתגפפנו שלושתנו חשבתי, למה אני
צריך לחלוק מישהי כזאת עם עוד משהו. אפילו שהוא חבר טוב. אבל
שוב ככל שעבר הזמן ולאור הזיכרון הלא נעים מאותו לילה מוזר
שפקד אותנו החלטתי לוותר הפעם על הקרב הקטן שהלך והתהווה ביני
לבין שלומי על גופה של הנערה שנמצאת כרגעי בין שנינו. שלומי
מחבק אותה מקדימה ומנשק אותה בתעבה רבה, ואני מחבק אותה מאחורה
ושלוח את ידי ללטף את החזה שלה. הורדתי לאט את ידי מהחזה,
הורדתי את החיבוק והלכתי להישען על הגדר של סוכת המציל ולחכות
עד ששניהם יסיימו.
לאחר כמה דקות ארוכות הם סיימו את מעשיהם. והתחלנו ללוות אותה
לכוון תחנת האוטובוס בכדי שתחזור הביתה. היה כבר מספיק מאוחר
וחששנו שהיא לא תספיק לאוטובוס.  למזלנו הרב ההיא הספיקה ברגע
האחרון, נפרדנו לשלום והיא עלתה לאוטובוס חזרה.

האביב כבר היה בעיצומו, והקשר ביני ובין רונית התרופף.
והסתפקנו בשיחת טלפון קטנה בשבוע שבועיים. אני כבר הספקתי
להתאהב במשהי אחרת מהקבוצה. רותם. בחורה רזה ולבנה. עם שיער
הצבוע לאדום אש. ואם היא לא הייתה מספרת לנו שהוא צבוע היינו
חושבים שהיא ג'ינג'ית אמיתית. עם רותם הייתי מדבר הרבה בטלפון.
ומספר לה הרבה דברים שעוברים עלי. והיא בהקשבה שלווה הייתה
עוזרת לי לפענח את חיי. רותם הייתה מאוד פעילה ודעותיה היו
נשמעות בחוזקה בכל הדיונים הרבים על איך נחיה בקיץ. מה יקרה
שכולנו נתקבץ לנו לדירה אחת ונחיה כקבוצה אמיתית.
אני לא היחיד שרצה את רותם. והיא נהנתה מריבוי מחזרים עקשנים.
אבל עם הזמן שעבר נשארנו רק שניים אני ושרון. באחת השיחות שלי
עם רותם היא העלתה את עניין הרגשות שלי כלפיה ומה אני מצפה
ממנה. אך אני כמו תמיד במקום לומר לה שאני רוצה אותה מאוד.
שאני רוצה קשר אמיתי איתה. הסברתי לה עד כמה טוב לי ככה שאנחנו
ידידים ושאנו מדברים ככה בטלפון כל הזמן. היא נשמעה קצת
מאוכזבת. אבל לא לגמרי. וכך לאחר לא פחות משבוע היא ושרון נהיו
חברים. אני קיבלתי את זה די יפה כי בעצם ויתרתי עליה באותה
שיחת טלפון. המשכתי לשמור על קשר טוב עם רותם והחיים לא הפכו
משעממים.  
נורית התחילה להתקשר אלי הרבה. והקשר שלנו התחזק. נורית הייתה
נערה מאוד נחמדה מבאר שבע. שיצא לנו לדבר הרבה אבל להתראות
מעט. נורית התחילה לחזק את קשריה עם חברי הקבוצה לקראת המעבר
למגורים משותפים בקיץ. היא התחילה להיות בקשר חזק גם איתי וגם
עם רונית. שבשלב זה כבר בקושי דברנו.
שיחות הטלפון הארוכות שלי עם נורית. הכילו נושאים רבים
ומגוונים. אבל בעיקר אהבנו לרכל על אנשי הקבוצה ולהחליף חוויות
משותפות. את השיחה הזו אני לא אשכח. פתאום בלי שום קשר היא
זרקה לחלל הטלפון "אני ורונית ביחד". "מה זאת אומרת?" שאלתי
בפליאה. "אתה יודע כמו שיש חבר וחברה אז אנחנו חברה וחברה
לסביות". הייתי קצת המום אבל מכיוון שלא רציתי את רונית וגם לא
את נורית. בעצם שמחתי בשבילם או בעיקר בשבילי,  כך אני לא
אצטרך להסתבך שוב עם רונית. הרכילות העסיסית נשמרה בסוד מרוב
חברי הקבוצה. ורק ארבעה אנשים חוץ מרונית ונורית ידעו עליה.
הזמן המשיך לחלוף והנאהבות המשיכו את אהבתן ללא מפריע.
הקיץ התקרב וכך גם אירועי הקיץ הבלתי נשכחים שמארגנת הערייה.
וכך הסתבר שממש כמה שבועות לפני שהקבוצה עוברת לגור ביחד
תתקיים בעיר ערב תנועות נוער עם הופעות של מיטב להקות. אני
ושלומי לא היססנו מיד תבענו מכל חברי הקבוצה לבוא לערב בלתי
נשכח באשדוד. גם להנות מהופעות וגם להראות נוכחות למען התנועה.
רוב חברי הקבוצה אישרו את בואם ואני ושלומי היינו מאוד מרוצים
מהביקור ההמוני שנזכה לו בעוד כמה שבועות.
ביום שישי אחד. התקשרה אלי נורית וסיפרה על צרות האהבה שלה עם
רונית. ופתאום נמאס לה ממנה ושהיא מצאה אהבה אחרת אבל הפעם
גברית. ניסיתי לשכנע את רונית שתספר ותגמור עם החברות הזו. אך
היא סירבה כי פחדה לאכזב ולשבור את ליבה של רונית. טוב חשבתי
לעצמי אם היא לא מוכנה לשמוע בעצתי אז לפחות אוציא ממנה מי
האהוב המסתורי. היא לא הייתה מוכנה לגלות לי בשום אופן. גם
לאחר שבועות רבות שלא אגלה לאף אחד. כבר כשהייתי על סף יאוש
היא נכנעה להגיד לי והשביע אותי לנצור זאת בליבי ולא לספר לאף
אחד. הסכמתי לבקשתה. ואז בכל חלוש ומבויש היא לחשה לי "הבחור
הוא אתה." לבי קיבל באותו רגע איזשהו חץ לא ברור. יכול להיות
שזה היה לרגע אליו חיכה קופידון לשחרר את החץ ולפגוע ישר בליבי
או אולי זה היה התעוררות של הלב כדי לתת רחמים לילדה שהתאהבה
ואין אני חפץ בה ואולי כי באמת רציתי אותה באותו רגע ממש.
ומתוך הרגשה מוזרה כזאת אמרתי לה "אם את רוצה שנהיה ביחד את
צריכה קודם להיפרד מרונית". היא הסכימה אבל לא הסתירה את הפחד
לספר לה.

אחר כך כשחשבתי על זה יותר לעומק הבנתי לאיזה ברוך נכנסנו.
נורית המסכנה נכנסה לבוץ כפול מצד אחד היא בקשר לסבי עם מישהי
שהייתי איתה פעם ומצד שני היא מאוהבת בי ורוצה אותי. ברגע
שרונית תגלה את הרגשות של נורית אלי ושאני מוכן להיענות לה אני
לא רוצה לחשוב על איך היא תגיב. יום תנועות הנוער התקרב ורציתי
למצוא פתרון לתסבוכת עוד לפני שנפגש כולנו. אבל אי אפשר היה
לפגוש אף אחת מהן ולעשות משהו. כשדיברתי עם רותם  עדכנתי אותה
במשבר הזוג הלסבי. רותם הייתה קצת משועשעת מהמצב. אבל אמרה
שאין מה לעשות עד שהן יוכלו להיפגש וסגור את העניין. הבנתי
שהפגישה הבאה שלהן תהיה פה באשדוד ביום תנועות הנוער.
היום הגדול הגיע כבר הספקנו לקבוע עם נורית שתבוא מוקדם יותר
שנוכל לבלות איתן קצת לפני שהכל מתחיל. גם רונית החליטה להקדים
את בואה כשהמתח באוויר היה גדול. כל הזמן שהיינו ביחד ניסיתי
לרמוז לנורית שתדבר עם רונית. אבל היא מענה לדבר איתה. המחשבות
רצו לי בראש. היא חייבת לדבר איתה, אחרת הכל ייפול. הניסיון
הרע שיש לי עם לא להגיד את מה שבאמת מרגישים גרם לי ללחוץ עליה
יותר ויותר. כל אותה הליכה עברו לי בראש הקטע עם החברה הקודמת
שלי והעניין עם רותם שכל כך רציתי אבל ויתרתי עליה בכזו קלות,
אותו בוקר עם רונית שסתם זרקתי לה תירוץ מטומטם ואם אז הייתי
אומר לה את האמת אולי כל זה לא היה קורה. רונית לא הייתה טיפשה
והבינה שכולם יודעים משהו שהיא לא. ומיד לקחה את נורית לשיחה.
הן הלכו קצת הצידה ושוחחו, אנחנו המתנו להן דקות לא מעטות.
לפתע חזרה רונית עם פנים כועסות הביטה בי בבוז, הביטה בשלומי
בבוז וברחה משם. כל הערב לא מצאנו אותה. הסתובבנו ואף אחד לא
ראה את רונית בכלל. כל הערב די נהרס לנו. ושאר הקבוצה לא הבינה
או ידעה מה קרה פה היום. אני ונורית נשארנו מחובקים. אבל
ההרגשה הרעה של מה שעשינו כביכול לרונית הפריע לנו בכל צעד
שעשינו. אני חושב ששוב הצליחה רונית לשחק ברגשות שלי. לאחר כמה
שעות ארוכות היא חזרה. ואמרה שהיא סולחת לנו והערב קצת השתפר.

רונית לא נשארה בקבוצה אחרי המקרה. עוד לפני שהתחלנו את שנת
השירות היא החליטה ועזבה אפילו בלי להודיע. אני ונורית לא
החזקנו הרבה זמן מעמד ואפילו לא היינו חברים. כל המקרה הזה
כמעט התפוצץ לנו בפנים כאשר עשינו מסיבת כניסה לשנת שירות
ונורית השתכרה לגמרי וכמעט סיפרה לכולם הכל. הסיפור על רונית
ונורית לא סופר לעוד הרבה אנשים אח"כ וגם אחרי שנורית עזבה את
הקבוצה לא סיפרנו לאף אחד על כל החברות הלסבית, תסבוכת הרגשות
ואיך שזה נגמר בסוף. מסתבר שיש סודות שמצליחים להישמר אבל
כנראה שגם סופם של אלה להתגלות בצורה זו או אחרת.