אני יודעת שאף אחד לא יאמין לסיפור הזה, אבל לא איכפת לי. אני
יודעת מה כולם חושבים, אבל זה לא משנה. אני אגיד את שלי, לא
אחשוש מהתוצאות, ושכל אחד יקח את זה לאן שהוא רוצה, מצדי אפילו
לחוף הים, או למחשבות שלפני השינה. מצדי - שיזרקו את זה
לאסלה.
היה ערב חורפי במיוחד, בחוץ ירדו גשמים, ברדים ושלגים. אני גרה
באילת, אבל זה באמת היה חורף מיוחד במינו. החזאים חזרו ואמרו
בטלוויזיה, שזה החורף הכי קר שהיה מזה 2345 שנים, מי אתם
שתתווכחו עם החזאים, הרי הם צודקים, תמיד.
אני הייתי עסוקה בלהתכרבל מתחת לשמיכה שלי ולשיר שירים באופן
חרישי, כמו שאני אוהבת. כיביתי את האור ששרף לי בעיניים, גם
רציתי לראות טוב יותר את השלג בחוץ, שהפך מלבן לורוד יותר
ויותר עם כל רגע שחלף. פתאום שמעתי קול, קול קטן והקול אמר-
"קר לי". בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אני מודעת לזה שיש לי
דמיון מפותח, ובדרך כלל מסתדרת עם זה לא רע, אבל כשהוא קרא לי
שוב, כבר פקפקתי בדמיון והתחלתי להאמין יותר למציאות.
"קר לי", חזר הקול ואמר. קמתי על מנת להדליק את האור. אם אשמע
את זה באור, אוכל להיות בטוחה שזה מישהו ולא האני הפנימי שלי,
לי דווקא לא היה קר, היה לי חם, מראה השלג חמם לי את הנשמה
שחיממה את הגוף שחימם את התודעה, אבל לא משנה.
אז הדלקתי את האור. אפילו לא הייתי צריכה לשמוע שוב את הקול כי
ראיתי אותו בבירור. הוא עמד בדיוק במרכז החדר, קטן, רזה ובז'
והסתכל עלי.
"שלום!" קראתי לעברו בשמחה. לא כל יום יש לי אורחים כך שמראהו
שימח אותי. "מה אתה עושה בבית שלי?"
"קר לי", הוא אמר שוב.
"אז הגעת למקום הנכון!" אמרתי, "תוך שתי דקות יהיה לך חם
ונעים", הוספתי והסטתי את מתג תנור הספירלות למקסימום עצמה.
"אני חושב שגם לך היה קר אם היית עומדת ערומה!" אמר בקול
רוטן.
"יש בזה משהו...", חככתי בראשי. "אני מוכנה לעזור לך בכל דרך,
אבל אשמח אם תציג את עצמך, אני לא יותר מדי מבינה בחיות...",
הודיתי.
"צודקת, אני באמת מאד לא נימוסי, אני פשוט לא מפה, מבינה?"
"פעם ראשונה באילת?" שמחתי, הייתי מוכנה ומזומנה להראות לו את
העיר, אפילו בשלג.
"בכדור הארץ", אמר הקטן בשלווה. חיכיתי להסבר והוא לא איחר
לבוא:
"טוב, אז אני אציג את עצמי: יונל, גמל שלמה, במקור ממאדים,
אולי זו גם הסיבה שקר לי פה כל כך, אני לא רגיל לאקלים הקרחוני
הזה, את מבינה..."
"מה אתה אומר?" יונל גמל השלמה הצליח להפתיע אותי, בדרך כלל אי
אפשר להפתיע אותי בקלות. "אז מאיפה המבטא הרוסי?" שאלתי כי
חשבתי שזיהיתי כזה.
"מה את חושבת?" צחק יונל, "הרי אם הולכים אחורנית, כולנו בעצם
באנו מרוסיה, לא ככה?"
"ככה!" הנהנתי בראש לאות חיוב וצחקתי. מצא חן בעיניי הרוסי
הקטן.
"אז... תספר לי מה אתה עושה אצלנו בכדור הארץ?"
"סתם, נופש..." הוא נראה מהורהר ופתאום הוסיף בנחישות- "אני
סתם מקשקש, אני פשוט קצת נבוך. באתי לבקר אותך".
"אותי?" הפעם הופתעתי באמת, "איך שמעת עלי? מי אני בכלל?"
"תראי, אני אספר לך משהו, אבל רק אם תבטיחי שאת שומרת את זה
בסוד".
"אני מבטיחה!" הרמתי את ידי.
"אצלנו במאדים, אנחנו מאוד אוהבים סיפורת, הבעיה היא, שאצלנו
בכוכב אין מוזה. אז התקנו, במבצע מיוחד, סודי ומסובך, מצלמות
זעירות על כל מחשב בכוכב שלכם, אנחנו מבינים את כל השפות שלכם,
זה פשוט מאוד, הכל פועל עפ"י קודים, את מבינה..." לא הבנתי
כלום אבל שתקתי והנהנתי, הייתי מרותקת, הוא נראה לי
אינטיליגנט, היונל הזה. הוא המשיך- "אז אנחנו קוראים את
הסיפורים שלכם, שאתם כותבים על המחשבים בבתים שלכם. את
והסיפורים שלך מאוד פופולריים במאדים. האמת... את גם נחשבת
לאחת מאלילות הנוער, אפשר לומר- סמל סקס, אם תסלחי לי על
הביטוי. את יודעת, בשל יופייך הרב וכו' וכו'..." הייתי המומה.
אני? סמל סקס?
"אבל... תסלח לי יונל, פה, בכדור הארץ, אני נחשבת... איך לנסח
בעדינות... אני די כונפה, אפשר אפילו לומר- כונפת על. נאמר,
ברחוב, אף אחד אפילו לא יורק לכיווני, אז איך אתה מסביר את
זה?"
"תראי... הסטנדרטים אצלנו אחרים, את מבינה..." הוא התחיל קצת
לגמגם, ניסיתי להיות קשובה והוא המשיך- "בעיניי את כליל
השלמות, משוש חיי, התגלמות הפנטזיות הפרועות שלי וכו' וכו'..."
המשיך יונל בטון רשמי. הרגשתי שאני מסמיקה.
באותו לילה הלכנו לישון חבוקים. כן, הכנסתי אותו למיטה שלי בלי
לחשוב פעמיים. הוא כזה רזה, יכלנו להתרווח בנוחות במיטת הנוער
שלי. הוא לא ניסה כלום, היה ג'נטלמן אמיתי. שניה לפני שנרדמנו
אמרתי לו - "מחר נטפל בעניין הקור".
"איזה קור?" הוא שאל בקול מנומנם.
"אמרת שקר לך פה, לא?"
"בזרועותייך חם לי", אמר הגמל ונרדם. דמעות הציפו את עיניי.

למחרת, על הבוקר, נרשמתי לקורס תפירה מזורז. אחרי שבועיים כבר
היתה לו מלתחה שלמה של בגדים- חליפות אלגנטיות לצד בגדי ספורט,
התפירה הלכה צ'יק צ'ק, כי יונל היה כל כך זעיר. אהבנו לצאת
בערבים לריצות סביב הבלוק, הו... היו ימים... עד שיונל חטף את
אסתמת כדור הארץ ונאלצנו להפסיק ובמקום זה לשבת בבית מול התנור
ולסרוג. יונל דווקא אהב לסרוג במסרגה אחת, במיוחד הוא אהב
לסרוג כיפות. בכלל, היה נראה שמיום ליום הוא מתחזק, הדת
היהודית קסמה לו. למרות שאני חילונית בדם, לא היה לי איכפת,
התחלתי להתאהב בו.

באחד הערבים נעמד יונל על רגליו ברשמיות והכריז-
"היום זה היום!" אני לא כל כך הבנתי בהתחלה למה הוא התכוון,
אבל כוונותיו הובהרו לי כשראיתי אותו מסיר מעליו את הבלייזר
הקטן והחמוד שתפרתי לו. יונל עמד מולי עירום כביום היוולדו,
הרגשתי מבוכה למראהו החשוף, למרות שזו לא היתה הפעם הראשונה
שראיתי אותו כך, הרי, בפעם הראשונה שראיתי אותו, היה כך, אבל
לא משנה.
בעודו מתקרב אלי בצעדים זעירים, בכוונה לבצע את זממו בהסכמתי
המלאה הספקתי לומר בלב לבורייה הנמוך, האקס שלי, שכשעזב אותי
טרח להטיח בפניי- "את תראי, לעולם, לעולם לא יהיה לך עוד
מישהו, אני הטמבל היחיד שהסכים לצאת עם מכוערת מגעילה שכמותך".
דבריו של בורייה פגעו בי עמוקות, ועכשיו היה הזמן המתאים להטיח
בו בחזרה את מילותי שלי, אותן מילים שבזמנו, לא הצליחו לצאת לי
מהפה:
"הה, הה... הא לך בורייה הנמוך, חשבת שאשאר בודדה לנצח, אך לא!
היית מתפלץ, מת במקום, אם היית רואה את יונל  החתיך שלי!"
יונל, שידע גם לקרוא מחשבות, חייך לשמע מחשבותיי. חייכתי אליו
חזרה מה שאמור היה להיות חיוף מפתה כשפתאום נזכרתי במשהו
בחרדה-
"תגיד?", שאלתי אותו בחשש, "זה נכון שאחרי שאנחנו מקיימים
יחסים אני אמורה לאכול לך את הראש?" קיוויתי שתשובתו לא תזעזע
אותי.
"לא, לא, את יכולה להירגע", ענה לי החמוד שלי, "אמא שלי תמיד
אמרה לי לא לצאת עם גויות, אבל הנה, עובדה שזה משתלם", הוא
חייך את חיוכו הכובש. הוצאתי אנחת רווחה.

יונל גר אצלי כבר חודשיים, וטוב לנו ביחד. הסקס לא מדהים, אני
חייבת להודות, אבל האהבה הגדולה שהוא מעניק לי שווה את הכל.
הכי אנחנו אוהבים לאכול דייסת קורנפלור, שהיא המאכל האהוב על
יונל. האמת... יונל הוא טיפוס קצת שתלטן, למשל, הוא רוצה שאלבש
בגדים אך ורק בצבע סגול, הצבע האהוב עליו. מזל שלקחתי קורס
תפירה, אחרת זה היה עולה לי המון כסף, כל המלתחה החדשה הזו.
חוץ מזה, הרבה פעמים אנחנו הולכים לטיילת, אני אוכלת גלידה
ויונל הולך עליה, בשבילו זה כמו ללכת לבריכת מינרלים, זה עושה
לו טוב בכל הגוף. קרה שאנשים צעקו לי ברחוב- "תזהרי! עומד לך
ייצור מוזר לך על הגלידה!" יש גם כאלה שבורחים ממנו בבהלה, אבל
אני ויונל לא מתרגשים מזה, יש בנו המון הבנה, חום, ואהבת
הזולת. אני, למשל, בחיים לא הייתי פוגעת בשום אדם בזדון, גם לא
עם גרזן.

יונל יצא לסידורים ואני יושבת פה וכותבת על סיפור האהבה שלי.
אני כבר יכולה לשמוע את הסירנה בחוץ, של האוטו הלבן והשנוא
מהסרטים, אבל לא איכפת לי, אני כבר לא אהיה כאן כשהם יבואו,
אני אברח איתו למקום רחוק! מזל שיש לו פלאפון! לא איכפת לי
שהחולצה שלי לבנה והשרוולים באמת התארכו ונעשו גדולים עלי, לא
איכפת לי, כשהם יבואו הם לא ימצאו אותי כאן. אני צודקת וכולם
טועים, אני הנורמלית כאן!