"יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך
השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומאריך נאווה"
(שיר השירים ב' 14) - כך אני מרגישה.

אתה הולך בצללים, מחפש אחרי
מבקש לראות אותי. אני יפה, אני ערבה. אהבה.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבה ונהרות לא ישטפוה"
(שיר השירים ח' 7)  מה שנכון-נכון!
אני חושבת שלא משנה מה יקרה,
מה קרה האהבה הזו לא תיגמר. לפחות כך אני מרגישה ומקווה.
אך כאשר פגעתי בך, לא הייתה שום כוונה בליבי,

אתה צודק! הגוף הרגיש מנוכר מהלב, הלב מנוכר מהראש,
אף אחד מהם לא ידע או רצה לדעת על קיומו של השני
ואתה היית כל כך מתחשב ומבין אך אחד מאיתנו
לא יודע מה עבר אחד לשני בראש, מה עבר עלי,
אבל אתה איכשהו הבהרת לי את המחשבות של עצמי,
כאילו סיפרת לי מה עבר עלי (!!!), ה' יודע איך עשית את זה!

אתה פוחד לפגוע בי, אתה איבדת את האמון בי
בגלל שלא אמרתי לך שנפגעתי ולכן דאב ליבך.

אולי זו לא הדרך, כלל לא, אבל זה הבהיר לי
עד כמה באמת אתה אוהב אותי, אתה נפתחת, סיפרת, דיברת,
מה שלא עשית את אז, עבר בך שינוי, לדעתי לטובה,
אך עדיין לא שווה את ההקרבה, את הדרך.
לקח לי המון זמן להבין את כל זה.
לא האמנתי בכלל שזה אפשרי, שזה קיים.
ידעתי שאתה אוהב אותי. זה היה תמיד ברור,
אבל אף פעם לא הבנתי עד כמה.
אף פעם לא חשבתי שאני עד כדי כך מיוחדת,
לא תיארתי לעצמי שזו אני,
זו שחוללה בך את השינוי המדהים,
שאני היא זו שעומדת איתנה בליבך שומרת ומגינה עליו מבפנים,
אתה נפתחת אלי ואני גיליתי עולמות שאף פעם לא חשבתי שקיימים!