אתמול בלילה לא קרה לי נס ולא ביקרו אותי מלאכים. כוכב לא נפל
כשהיבטתי אל האופק שעל הים וגם לא נפל כשלא הסתכלתי. אתמול
בלילה היה אתמול בלילה טיפוסי לגמרי, ממש מהסוג שלא תספרו עליו
לחברים. אבל אתמול בלילה היה גם, הלילה האחרון שלי כאני.
אני לא יודע אם זה קרה בגלל הלילה או שבמקרה היה לילה וזה קרה.
ברדיו הישן שלי השמיעו את אותם שירים שהשמיעו שעה קודם וכששקט
בחוץ, אתה לפעמים לא שם לב שהזמן מסתובב במעגלים.
נועדתי לגדולות ותאמינו או לא עמדתי בציפיות בדיוק כמו שסוסיתא
עולה את הקסטל. נהייתי סופר ממורמר וכתבתי את עצמי למוות ודנתי
את עצמי לחיים. הבירה דנה אותי לסחרחורת ואהבתי את הלילה, זה
הלילה המרוחק, שבו אנשים מתים לבד.
התהפכתי מצד לצד, חיפשתי דרך החלון שמעל המיטה איזה שובל קטן
זוהר של אבקת פיות. לפעמים, אם מסתכלים ממש טוב, אבל ממש, אפשר
לתפוס איזה סוף של גלימת גרגירי קסם שנעלמים להם בחשיכה.
אתמול בלילה, שום דבר ובכל זאת, זה היה הלילה האחרון שלי
כאני.
יש לך דמויות לפעמים שמשתלטות עליך, אתה הוזה אותם ומגלה שהם
בעצם חלק ממך, חלק שלא הכרת, שלרוב גם לא תרצה להכיר. כשאתה
נותן להם חיים בפרץ של חוסר שליטה אתה בעצם נותן להם חלק ממך,
חלק שלא תקבל יותר בחזרה. בשם אלוקות מוזרה בשמיים אתה זועק
זעקת קרב ומתוך נשמתך פורצת החוצה חיה, דמות, יצור שאתה בראת
ולא רצית בכלל. ואז אתה נופל אחורה, מותש ומבין שאת הסיפור הזה
תכתוב עכשיו המציאות.
אתמול בלילה גם בלי ניסים בראתי את עצמי ועצמי בלי לחשוב בכלל
הרג אותי.
בתוך החושך שעטף הוא הרג אותי, בתוך המחשבות. בקץ כל אותם
שגעונות, ישאר לו לבדו השיגעון הנצחי, הדמיון. ואתמול בלילה
הפכתי אני לדמיון. |