לכל מקום אליו אני הולך, הוא איתי. הוא לא עוזב אותי לרגע.
כשאני נכנס הביתה הוא הולך אחרי. אני נכנס מהר לחדרי וטורק את
הדלת. אני יודע שהוא לא יכנס. אני שומע אותו עומד מאחורי הדלת,
מתנשם. קולות של רשרושים שקטים וציפורניים שמגרדות בעדינות את
הדלת כדי להזכיר לי שהוא נוכח. אני רוצה להתעמת אתו, רוצה
להסתכל לו בעיניים ולהגיד שילך, שיעזוב אותי, אבל אני לא יכול.
אני מפחד שלא אוכל לראות אותו. שלא אוכל לעמוד במה שאראה. הוא
יודע זאת ותמיד כשאני פותח את הדלת, הוא כבר לא שם. אני יוצא
מהחדר, וברגע שרגלי חוצות את העדן, הוא מאחורי, לוחש משהו,
נושם, חיי. אני מסתובב במהירות, אני מחפש אותו.הוא לא שם. אך,
ברגע שאני נרגע וממשיך ללכת, הוא מייד מצטרף. אני שוכב במיטתי
ועוצם את העיניים...אני מרגיש אותו עומד ליידי, מסתכל עלי,
מתבונן, מושיט את ידיו הרועדות.  אני פוקח את העיניים והוא שוב
מתרחק אל מאחורי הדלת. לפעמים, כשאני נרדם, אני שומע אותו
נאנח, כועס על זה שאני משתחרר. בחושך של הלילה אני רואה את
צלו, מרחף ונעלם. כל פעם שהייתי טרוד במשהו, הוא היה מופיע.
תמיד לוחש משהו, בוכה שאני אפסיק. אני לא יודע איך לעזור לו,
לא יודע מה הוא רוצה ממני. אני שונא אותו והוא שונא אותי.
הוא מדבר איתי בשפת השקט. הוא מביט עלי מהלבן של הקירות,
מהשקוף של החלון, אבל מעולם לא מהמראה.  רק לא מהמראה! הוא בן
לווייתי. הוא תמיד יהיה איתי ולעולם לא יעזוב. הייתה תקופה
שהיה עוזב וחוזר. היום,  בכל מקום, תמיד - הוא איתי. אבל, גם
אני אשם. אני התרגלתי אליו, למרות שעושה לי רע.  אינני יכול
כבר בלעדיו. אני מחפש אותו, למרות שלא רוצה, אבל אף פעם לא
קורא לו. אף אחד לא חש בו חוץ ממני. הם טוענים שהוא לא קיים.
שקרנים עלובים! הרי גם להם יש אחד כזה. הם פשוט לא מוכנים
להודות שהוא קיים. ואני? אני איבדתי את עצמי. אני לא יודע מי
אני יותר. אולי זה אני, שעומד מאחורי הדלת? אולי זה אני?