[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישו השחור
/
מכתבים ליואב

רגע!
חכו שניה. עצרו. תראו, הקטע המאוד לא קצר שאתם תכנתתם לקרוא
כרגע הוא קטע לא מצונזר של מחשבות של אדם במשך בערך שבוע. נסו
לקבץ את כל המחשבות שלכם לאורך תקופת זמן של שבוע, ותבינו למה
אנשים שמכירים אותי מקרוב, וסביר להניח שנכתב עליהם בקטע - לא
כדאי שיקראו את זה.
תראו, לא אשקר - רוב האנשים שלא היו צריכים לקרוא את הקטע כבר
קראו אותו. אבל בין אם עשיתי טעות כשפרסמתי אותו ובין אם לא -
הוא פורסם וכזה הוא, והאבל הגדול כבר נעשה, ויותר נורא מזה כבר
באמת לא יהיה. אז שטויות. אלא אם כן אתם חושבים שיכלו להיות
שכתבתי עליכם, ויכול להיות שזה היה ברגעים לא כל כך טובים שלי
ולכן חשבתי וכתבתי דברים שהייתי לוקח חזרה בכל הזדמנות - אתם
יכולים לקרוא. ואם, בכל זאת הלכתם לקרוא את הקטע ובדיעבד הסתבר
שזה לא היה הצעד החכם ביותר, זכרו, שזה באמת דברים שחשבתי,
דברים שמתחלפים כל הזמן (מישהו רוצה להתערב שאני משנה את דעתי
המון, המון פעמים?). יכול להיות שזה היה ברגע של משבר, כעס,
כאב או אולי אפילו סלחנות. לא יודע. אבל הכל מחשבות וככה
הדברים צריכים להראות.

די. דיברתי מספיק.
מקווה שתסתדרו בסבך המחשבות שנזל לכאן.
זה לא פשוט.





אהו
עולם עצום
אני חלקיק קטן בך
אני שום דבר
ואני כל כך הרבה
כמו כל כך הרבים רבים אחרים
זה אומר שאני לא שווה שום דבר?

בשום פנים ואופן לא.

אז זהו. אחרי יומיים-שלושה עם ההורים אני חושב שאני מתחיל
ללמוד שנסתדר ביחד, לא כמו שחששתי מעט בהתחלה. אני די שמח שהם
חזרו, בסה"כ. לפעמים קורת גג זה דבר טוב. במיוחד כשאתה בתקופה
מבולבלת, כמוני לאחרונה.

תקופה מבולבלת
סתם, אין לי יותר מדי מה לספר. פשוט השבוע האחרון הוא כל כך...
איך לומר... מוזר, מבלבל, ולמרות שזה נשמע לא מתאים - גם רגיל.
לא קורה שום דבר מעניין מחוץ לעולם הקטן שלי, מחוץ לעצמי, אבל
בעצמי קורים המון דברים קטנים. בראש ובראשונה, וגם על זה אני
תוהה, טל. ואני תוהה, מדוע בעצם? האם טל היא באמת מה שמטריד
אותי הכי הרבה, או שמה אני רוצה לחשוב שהראש שלי כל הזמן עסוק
בבנות וחוץ מזה, זה פשוט קל, כי היי, זה הגיוני. אני נער והיא
נערה ודברים כאלה מטרידים אותי. זה בטח הדבר הראשון, לא?

ובכל מקרה, העניין עם טל בהחלט גזל ממני המון שעות מחשבה
לאחרונה. כבר לא תהייתי בקשר לשאלה הראשונית והקשקשנית בדיעבד
- "האם אני בכלל רוצה להכנס למערכת יחסים איתה?", ואפילו יותר
- "האם אני בכלל רוצה להכנס למערכת יחסים?", כי טל די שכנעה
אותי כשאמרה ש"למה לא?", וזה לא שאני מכניס את עצמי לאיזו
מערכת יחסים ולא יכול לצאת ממנה, או שאני עושה החלטה גורלית
לתמיד. זה לא שאנחנו מתחתנים (ולרגע צעקתי בלב "הלוואי!" שאחר
כך חשבתי אותו כמזוייף משהו). מקסימום לא ילך. איך אומרת אמא
כמישהו מאיתנו הילדים חולה - "נראה איך זה יתפתח".  וזה נכון,
נראה. "עדיף להגיד משהו ואז להתחרט מאשר לא להגיד בכלל.", היא
אמרה, ואחר כך יעל אמרה לי שאמרתי לה את זה כבר מזמן. יכול
להיות. בכל מקהר זה די נכון, או לפחות, עדיף להגיד הכל ולהתחרט
על חלק מאשר לשתוק כל החיים. במקרים הקיצוניים ביותר, אם תגיד
הכל תשאר בלי חברים, אם תשתוק תמיד לא יהיה לך את עצמך.

ואם כבר מדברים על לשתוק, אני חייב לספר ששתקתי.

קו 551, יואב נוסע מהוד השרון להרצליה, בדרך אל טל.

אחרי שעמדתי תחנה אחת התפנה איזה ספסל ומצאתי לי מקום לשבת. זה
לא היה כזה דחוף, אבל הסתכלתי מסביב ולא הייתה שום סבתא שעמדה,
אז הרשתי לעצמי לשבת. מהר מאוד התיישבה לידי איזו אישה גדולה,
די מבוגרת - לפי מה שהיא סיפרה אחר כך היא הייתה בת יותר מ-50
בטוח כי יש לה בת עובדת אחרי צבא. היא דיברה עם האישה שישבה
בספסל ממול, מישהי שעלתה איתי באותה תחנה. כבר כשחיכינו ביחד
בתחנה לאוטובוס היא סיפרה למישהו אחר כמה עצבנית היא, כי היא
חיכתה לאוטובוס הקודם והוא פשוט חלף לה מול העיניים. היא רצה
אחריו והוא לא עצר. אז היא הייתה צריכה לחכות יותר משעה עד הקו
הבא. או לפחות זה מה שהיא אמרה. ולזכותה יאמר שבאמת היה ממש
ממש חם בחוץ. השמש פשוט הייתה מול העיניים. בתחנה.
בכל מקרה עוד כשעמדתי באוטובוס, לפני שהתפנה מקום לשבת, היא
כבר ישבה ודיברה בטלפון עם מישהו באנגלית. על-פי המבטא יכולתי
לזהות שהיא אמריקאית, אבל היא כבר כמה שנים בארץ. היא גם כן לא
הייתה צעירה במיוחד, בת 40, אולי קצת פחות. לא היו לה ילדים,
אני חושב. היא לא אמרה על זה שום מילה. בכל מקרה היא דיברה
בפלאפון עם איזה מישהו באנגלית וסיפרה לו כמה מעצבן היה עם
האוטובוס, ואיך היא התקשרה להתלונן אצל אגד ובלה בלה. למען
האמת, עכשיו כשאני חושב על זה, היא לא אמרה לו את זה כל זה,
היא רק אמרה לו שאם היא תתחיל לספר לו אז היא תבכה. את הסיפור
עצמו היא סיפרה לזאת שישבה מאחוריה, או, לידי. זאת שסיפרתי
עליה מקודם.
מלהקשיב לשיחה שלהן למדתי המון על שתיהן. המבוגרת יותר, זאת
שישבה לידי, שהייתה שחומה וגדולה כזו, אבל לא נמוכה כמו
שנוהגים לדמיין ישר סבתאות תמניות - דווקא די גבוהה - היא
סיפרה על הבת שלה, ועל למה היא נוסעת באוטובוס והבת שלה נוהגת
ברכב שלה, שתיהן לעבודה. ועל איך שכשהיא מפספסת את האוטובוס
היא לא נותנת לעצמה להתעצבן אלא הולכת לבית-קפה קרוב ושותה
משהו, או קונה מים מינרלים. ומדליקה סיגריה. בחורה פאנן ממש.
וזאת שממול, האמריקאית שאם אנחנו כבר בעינייני גוונים, הייתה
לבנה, סיפרה על החוויה שלה מהאוטובוס. האחת התלוננה והשניה
עודדה אותה. אבל אל תקחו את זה כאילו שהאמריקאית הייתה בכיינית
או משהו כזה, עשה רושם שהיא באמת סבלה מכל העניין ואפילו הייתי
די עצוב בשבילה שכמעט כמעט לנחם אותה, אבל הרגשתי שכבר מישהו
עושה את זה וחוץ מזה הייתי קטן יחסית לשתיהן - מה כבר אני
יודע.
אז זהו, האוטובוס נסע, הנשים דיברו, ואני הקשבתי.

עד שהרעש מאחורה פשוט התגבר והתגבר, ואני כבר התחלתי לשים לב
ולהודות שזה מרגיז אותי.

בספסל האחורי, ואם אני זוכר נכון, אז גם בזוג שלפניו בצד ימין,
ישבו חבורה של בני נוער פחות או יותר בגילי. ממה שראיתי, חלקם
לבשו כיפות. על חלק מהאחרים לא הייתי בטוח. היו גם בנים וגם
בנות. בכל מיני צבעים (נשמע כאילו אני ממש שם לב לדברים האלה).
בכל מקרה הם כל הזמן דיברו בקול רם, וזה די הפריע, ופה ושם
צעקו משהו.
עד שקם הגאון מבינהם, זה שאין לו עכבות ויכול לצעוק מה שבא לו.
זה שכאילו בה לחקות את כל האנשים שאומרים מה שיש להם להגיד -
אבל בצורה מגעילה - על אנשים אחרים.
וזה התחיל. דבר ראשון הוא שיחק אותה פתוח עם הנהג כשצעק לו
מהספסל האחורי איפה זה פארק רעננה. אחר כך כשעשה אותה פתוח עם
כולם, כשאיחל לכל מי שירד, "ביי." הוא גם דאג להוסיף למי הוא
מדבר - "ביי חייל!", "ביי שוטר!", או "ביי סבתא!"
זה כבר הרגיז אותי. אבל לא מספיק.
כשכבר היינו ברעננה, איפשהו על אחוזה, הוא התחיל לדבר גם אל
אנשים מחוץ לאוטובוס. "היי מותק, לא חבל?", ועוד כל מיני
משפטים מפגרים שכאלו. אבל הכי הרגיז אותי, שבאמת העצירות, הוא
ראה כמה פועלים זרים שלא נראו לו שייכים לתמונה הארץ ישראלית
שהוא כל כך אהב כנראה, ודאג לצעוק בקולי קולות - "הא! הינה
CHINA!!!", ואז חזר על זה שוב, ושוב, ושוב, לפעמים מקצר ורק
צועק "CHINA!!!". וכאילו ככה קוראים להם גם התחיל לפנות אליהם
ככה - "היי CHINA!!!" ו-"CHINA תחזור ל-CHINA!!!". מטומטם.
ואז עלו שני פועלים זרים לאוטובוס. הוא כמובן מאוד אהב את
הרעיון אבל מצד שני היה לו קצת לא נעים, בכל זאת, הם כבר לא
בחוץ, הם כמה מטרים ממנו. אבל שטויות, כולם שותקים, הוא רק
מרגיש חזק. "יש לנו CHINA באוטובוס...." עכשיו הוא כבר לא צעק,
הוא רק אמר את זה בקול רם לחברים שלו, וחזר על זה בכל מיני
ניסוחים שונים. אני אפילו לא בטוח אם הפועל
שלך-תדע-מה-היה-מוצאו שם לב אל המפגר, אבל כל האוטובוס שם לב.
אפילו שתי הנשים שישבו לידי ודיברו ללא הרף הפסיקו את השיחה
בשביל לבקש מהם לדבר "קצת, קצת יותר בשקט?...". בהססנות חמודה
שכזו, שלא הבנתי למה זה מגיע להם.
אצלי בפנים כבר התחיל להתבשל הנאום, איך אני משתיק את המטומטם
הזה, מה אני אומר לו שיסתום את הפה. לא פחדתי, אחרי הכל הוא לא
יורד בתחנה שלי והוא לא יכניס לי מכות באמצע האוטובוס, ובתכל'ס
אני באמת צודק וכל האוטובוס רוצה שהוא ישתוק, אז אף אחד לא ממש
יעיר לו, בטח שלא אם אף אחד לא העיר לו.
וזה מה שהרתיח אותי, אף אחד לא העיר לו. כולם שתקו ונתנו למפגר
לדבר. רק כמה בנות מהחבורה שלו אמרו לו להפסיק, בדיוק כמו
שאומרת איזה פרחה לחבר הערס שלה ואז מתנהגת כמו מפגרת ונותנת
לו נשיקה, בפנים היא בטוחה שהיא עושה טובה לאנושות בזה שהיא
מרגיעה אותו, ובתכל'ס, אם תשאלו אותי, כל הפרחות רק עושות את
תופעת הערסים לגיטימית. לא רק הן, אבל הן בהחלט מרכיב חשוב.

בכל מקרה הנאום היה כמעט מוכן, עד שהם ירדו. והם ירדו, הורידו
איתם איזה מנגל קטן ובכל האוטובוס הייתה הרגשה של "ברוך
שפטרנו!". רציתי להגיד את זה  בכל קצת יותר רם, ולא בלב, אבל
לא יצא. התאכזבתי על עצמי שלא אמרתי את מה שרציתי להגיד מקודם.
הנאום אפילו הכיל איזכורים של הנאצים, ביטויים כמו "צלם אנוש"
וכו'. מושקע, באמת. הייתי די מאוכזב מעצמי שלא אמרתי את זה,
אבל לא יותר מדי, כי באמת, באמת, והפעם באמת תאמינו לי - הייתי
קרוב כל כך להגיד לו את זה. הרבה יותר קרוב מרוב אוטובוס
השתקנים הזה.

אבל הם ירדו ואני שתקתי, והנשים שלידי ירדו גם הן אחרי שהן
סיימו לדבר על הנוער של היום, וזו שניחמה מקודם רק אמרה כל
הזמן ש"זה בסדר, הם דור אחר,", וחוץ מזה, "אנחנו שוכחות שגם
אנחנו היינו ילדים פעם." כאלה?!?! כל כך רציתי להתערב בשיחה
ולהגיד להן שלא, זה לא דור אחר, זה דור מקולקל. כל כך מקולקל.
ואני מסכים עם זו שישבה ממול, לא לידי, כשאמרה שאם זה הדור
שהולך להיות מבוגרים בעוד כמה שנים אז אנחנו על סוף תהום."
בדיעבד הייתי גם צריך להגיד שיש נוער אחר. שלא כולנו ככה.
אבל מה זה משנה, בסוף לא אמרתי כלום.

שניה, אני הולך להשתין.
חזרתי.
עכשיו רבע לארבע לפנות בוקר. מאוחר בעקרון, לא מאוחר בכלל
יחסית לשעות השינה שלי בחופש. באמת. אני לא מאלה שנוהגים
להשוויץ בזה שהם הולכים לישון מאוחר, אני יכול להשבע. ואני
יכול גם להשבע שאני הרבה יותר אוהב את הלילה, ושאני הרבה יותר
עירני בלילה. באמת.
מה שמפריע לי זה שכואב לי ממש הגב והצוואר, לא נוח בכלל כשאין
שום ריהוט בבית והמחשב וכל החלקים שלו מפוזרים על הריצפה, וגם
אתה מפוזר איכשהו על מזרון מאולתר במרכז המרתף. נראה קצת אי
בודד. אני לא בודד. רק בחדר אולי. אני מקווה. עזבו את זה. בכל
מקרה זה ממש לא נוח וכואב לי.

יש כאן גם הרבה נמלים, כאן במרתף. ואני לא ממש יודע למה, מה יש
להן לחפש פה. אין כאן אוכל. יש כאן מזרן ואותי. ואת המחשב.
וזהו. עוד 5 תיקים מלאים בבגדים ודיסקים שעוד לא פרקתי.

איפה הייתי? אממ.. אה, טל.

אז כמו שאמרתי, בקשר לטל די הסתדרו הדברים, החלטתי שאני רוצה
אחרי הכל וחוץ מזה החלטתי גם לא לחשוב על זה יותר מדי. כולם
אומרים שאני חושב יותר מדי ושזה רע. יעל אפילו אמרה שאני חושב
כל כך הרבה ואני לא מותיר מקום לרגש. וזו הסיבה שלא אהבתי אף
אחת, אף פעם, כל החיים. כל החיים לא אהבתי אף אחת. ואני כל כך
רוצה לאהוב מישהי.

אז קצת אחרי אחרי שהחלטתי מה שהחלטתי בקשר לטל, חזרתי להוד
השרון. העניין היה שטל נסעה למחנה, היא מדריכה בקייצת, וזה
נמשך 5 ימים בהם אני לא אוכל לפגוש אותה. הייתי די בבאסה. עד
שהתברר שהיא לא נסעה למחנה. עזבו, אין לי כוח להסביר למה, אני
רק אגיד ששמחתי שהיא לא יצאה כי באמת שהתגעגעתי אליה אבל שגם
הייתי עצוב שהיא לא יצאה, כי זה לא פייר, מגיע לה לצאת. בכל
מקרה היא לא יצאה והיא גם כתבה באותה הודעת אייסיקיו שאם אני
רוצה אני יכול לבוא. רק לפני שאני אגיד שבאתי, אני רק רוצה
להסביר למה אנחנו מתכתבים באייסיקיו. - כי אין שום דבר אחר. מה
זאת אומרת? טלפון - לא, אני שונא טלפונים. פנים אל מול פנים?
לא, היא גרה בהרצליה. מכתבים? זה.. קצת איטי. אימייל? אני כותב
לה, אבל משום מה אימיילים שלה לא מגיעים אלי. אז  מה נשאר?
אמממ... אייסיקיו. נשמע עלוב אבל לא נורא.
בכל מקרה היא אמרה שאני יכול לבוא, וקבענו, ועליתי את האוטובוס
יום אחרי, ועל הנסיעה כבר סיפרתי לכם - עם הנשים ועם החבורה של
המפגרים ובלה בלה. בכל מקרה הגעתי להרצליה.

-- הפסקה בכתיבה ותחילתו של רצף מחשבות ---
1. אולי כדאי ללכת לישון? אני עייף, לא נוח לי, וחוץ מזה אני
מתחיל להיות ממש רעב.
2. מה אני עושה? כותב יומן? מה זה בכלל?
3. אי אפשר להפסיק לכתוב עכשיו, רק התחלתי לכתוב על הנסיעה
שלי להרצליה. בוא נכתוב מה היה שם בקצרה ונלך לישון. את השאר
נכתוב מחר, זה כבר "פרקים" אחרים וזה לא יהיה נורא ואיום. גם
ככה זה לא ממש טרי, אז זה לא ישתנה.
-- סוף רצף המחשבות והמשך תהליך הכתיבה --

אז זהו, טל חיכתה לי בהרצליה. כמו שקיוויתי, היא עוד אמרה לי
באייסיקיו שהפעם נלך אליה הבייתה, ולא נשב בעיר כמו שהיה בפעם
שעברה. רציתי שזה יהיה ככה כי אני לא ממש אוהב להתמזמז בחוץ.
הכי קל להגיד שזה בגלל ש...אתם יודעים, לא נוח להתמזמז בחוץ
ושאי אפשר להגיע ככה רחוק, אבל מבפנים בפנים, אני חושב שגם לי
יש בעיה קטנה עם זה.

אז תפסנו (במזל) את קו 7 אליה הבייתה. דווקא בית יפה. שלא לדבר
על החדר - באמת שממש יפה וגדול. אז נכנסו לחדר וכל אחד ישב על
כיסאספה שכזה, חצי חצי, משלו. היינו די רחוקים וזה ביאס אותי -
אי אפשר אפילו להתנשק ככה. דיברנו הרבה, שטויות, על מוסיקה
סרטים וספרים. ממש תרבותי, מה יש להגיד. לאט לאט ניסיתי להעביר
את השיחה יותר למיטה שלה, מה שדווקא די עבד. די, פעם קודמת
שהייתי אצלה לא התנשקנו אפילו, מה לעזאזל קורה איתי. וזה לא
שהיא לא רוצה, לפחות, לא נראה לי. אולי זה עוד משהו שדפוק בי?
אני נוטה לגלות כל מיני פאקים שטמועים בי עמוק בפנים לאחרונה.
בכל מקרה ישבנו אחד ליד השני, על המיטה שלה, שנינו מדברים אבל
נראה היה שמעבר לדיבור, שנינו חושבים על איך אפשר להתנשק כבר.
ולזמן לא אכפת, הוא לא מרחם. הוא בשלו. יואב צריך לתפוס את
האוטובוס האחרון להוד השרון בתשע בערב, וכך יהיה. ותשע יגיע,
בין אם טל או יואב ירצו בכל או לא. והשעה שמונה בערב. ופאק,
עוד חצי שעה צריך לצאת. ועוד לא התנשקנו. "ממש לא נעים לי, אבל
כבר שמונה ואני צריך לצאת עוד חצי שעה ועדיין לא התנשקנו", זה
מה שעבר לי בראש וזה מה שרציתי להגיד. לא הייתי כל כך רחוק
מהלהגיד את זה, אבל רחוק יותר מלהגיד את זה למפגר באוטובוס.
במילים אחרות, לא אמרתי בסוף.
ושמונה וחצי הגיע ושנינו יצאנו מאוכזבים מהחדר שלה, ואז מהבית.
אם לא התנשקנו בפנים, שנתנשק בחוץ? ואני הרגשתי כזה לוזר, כל
כך. זה תמיד קורה לי, דווקא לי.בטוח משהו בי דפוק. וטל גינת
תמיד אמרה שאני לוזר ותמיד האמנתי לכמעט כל מה שהיא אמרה. אז
זה כנראה קצת נכון למרות שרעות אמרה שאני לא.

ואז ישבנו בתחנת אוטובוס וחיכנו ביחד, ואז עלינו על האוטובוס
(יש שניים, אחד למרכז העיר, שגם היא נוסעת בו, והשני שלוקח
אותי להוד השרון). גם בתחנה וגם באוטובוס כבר שתקתי. הרגשתי
כאילו כבר נסעתי. כאילו הייתי לוזר וזהו, די, השלמתי עם זה
ועכשיו אני צריך לחשוב קדימה. מה זה לחשוב קדימה? בוא נגיד
שכבר תכננתי מה לכתוב לה באייסיקיו כשאני אגיע הבייתה. עוד
תופעה שלי. התחלתי לחשוב וכבר קברתי את עצמי במחשבות, כאילו
וויתרתי על המשך הערב. אני רק רוצה לחזור, לכתוב, וללכת לישון.
בבקשה.
אבל לא באמת. רציתי הכי הרבה את טל.

ואז הגענו למרכז העיר, וחיכינו בתחנה, שיגיע האוטובוס שיקח
אותי בחזרה להוד השרון. ישבנו, ודיברנו קצת. וסוף סוף אמרנו,
או לייתר דיוק, היא אמרה, שהיא לא יודעת למה, אבל היא כל היום
רצתה לנשק אותי והרגישה נבוכה בכדי לעשות את זה. אני כמובן
הסכמתי עם כל מילה, וכל כך שמחתי לראות שאני לא היחיד. כל כך
גם אהבתי את הישירות והכנות בה היא אמרה את זה. "זה מה שחסר
לי!", חשבתי בלב. באמת, קצת ישירות לא תזיק לי לפעמים.

ואז ראינו את 551 באופק, הסתכלנו אחד על השני והתנשקנו. נשיקה
מהירה כזו, בכל זאת, הייתי צריך לרוץ לאוטובוס. ואז הסתכלנו
אחד על השני, והיא אמרה כזה בשקט - "אולי תשאר?". "אולי תשאר?"
לא ידעתי. בשניה חלפו לי מלא מחשבות, למה כן, למה לא. למה כן?
כי אני ממש רוצה להשאר, וחוץ מזה עכשיו התנשקנו ודיברנו על זה,
זה אומר שאני ארגיש איתה הרבה יותר פתוח מעכשיו להמשך הלילה
ושהולך להיות ממש הרבה יותר טוב. ולמה לא? לא יודע למה לא...
פשוט כי.. משהו בי אמר. אבל אלוהים כנראה אמר קצת אחרת, וברגע
שאמרתי לה "עזבי, אני לא יכול" והתחלתי לפרט את הסיבות, הפנתי
לרגע את הראש אחורה וראיתי את האוטובוס האחרון להוד השרון -
עוזב.
ואז הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק קצת. כמה אירוני - אני
מסביר למה אני חייב לעלות את האוטובוס בזמן שהוא מתחיל ללחוץ
על הגז. לא רצתי. בכל מקרה המשכנו להתנשק - אם כבר אז כבר, ואז
התחלנו לחשוב מה עושים. טוב, עשיתי כמה טלפונים הבייתה -היי,
יש לי אמא ואבא, מותר לי לנצל את זה, אבל לא הייתה תשובה.
השארתי הודעה פה והודעה שם - "אמא אבא אני כאן מקסימום אני אשן
אצל טל ואבוא מחר בבוקר אל תדאגו לי ביי." וזהו. בהתחלה לא ממש
רציתי להשאר אצל טל, לא יודע למה, מאותן סיבות או לא סיבות
שפרטתי מקודם, אבל אחר כך החלטתי - יאללה, נהייה ספונטניים. אז
הודעתי לטל שאני כנראה אשאר והתחלנו ללכת ביחד בעיר, למקום
אליו היא תכננה ללכת. הלכנו לחווה של הקומונרית שלה, היא וחברה
שלה קבעו להפגש עם הקומנרית, סתם לצאת ביחד לאכול איזו גלידה.
סבבה, חשבתי. מה כבר יכול להיות.

מכאן אתחיל לקצר, כי אני ממש משתגע כאן מרעב ואי-נוחות.

הגענו לחווה של הקומנרית שלה, היה דווקא מגניב והיו אנשים
מגניבים. היא נתנה לנו לאכול פירה - היה לי מגעיל - הרבה בצל,
ואני לא אוהב בצל בכלל. אז אמרתי שלא ממש טעים לי והקומנרית
שלה הכינה לי חביתה. היה דווקא טעים ממש. עם גבינה, ועם פיתה
בצד. אז אכלתי ובינתיים ראינו בסלון, עם חבריה הקומונרים, את
הסרט "ביג ליבובסקי", והיה לי נחמד, כי לא הייתי צריך לדבר
והסרט דווקא הצחיק אותי ממש. למרות שהיה קצת פאדיחות, כי
נתקפתי באותם התקפתי צחוק שאספר לכם עליהם כבר בהזדמנות,
וצחקתי גם מהדברים הלא מצחיקים בכלל. בכל מקרה היה די כיף. אבל
הן תכננו ללכת לגלידה, אז ידעתי שאני לא צריך לבנות יותר מדי
על הסרט, ובמקודם או במאוחר קמנו והלכנו לכיוון היציאה. אני,
טל, חברה של טל - נגה, והקומונרית של טל. ממש צמוד לדלת, לטל
היה טלפון, או לייתר דיוק פלאפון, וזו הייתה אמא שלי. ברגע
שעניתי "אמא?", שבה בי ההרגשה שאני רוצה לחזור הבייתה, לישון
בבית. להרגיש קצת יותר בטוח. אז דיברתי איתה קצת וסיכמתי שאבא
יבוא לקחת אותי עוד חצי שעה מהמרכז. של הרצליה. זה בדרך לגלידה
גם ככה, אז קיוויתי שאני אלך איתן עד שם ושהן ימשיכו לגלידה.
אבל הגענו למרכז, אחרי לא מעט זמן בו שתקתי שתיקה ממושכת מאוד
שכנראה הייתה קצת לא נעימה לטל. לא שתקתי כי לא היה לי נעים,
שתקתי כי פשוט לא היה לי מה להגיד. לא יודע, הן כל הזמן דיברו
על דברים שלא ידעתי עליהם דבר, כל מיני דברים שקורים בהרצליה,
וזרקו שמות של אנשים שאני בכלל לא מכיר. אז שתקתי. זה לא ממש
הפריע לי. רק קצת. הפריע לי יותר שנראה היה שזה מפריע לטל. שלא
נעים לה שהיא לקחה אותי ושעכשיו אני שותק. ניסיתי להגיד לה שזה
בסדר, ושאני לא סובל בכלל, אבל לא יצא לי קול. אז לא יצא.
והגענו למרכז. והם כולן חיכו איתי בערך 10 דקות שנראו קצת כמו
נצח, אני חייב להודות. אבא לא איחר, פשוט הגענו מוקדם. אז
חיכינו וחיכנו, הן דיברו ודיברו. בשלב כזה או אחר הקומנרית
חזרה לחווה שלה, וקצת  אחרי, בעצם, אבא שלי הגיע. עם אמא. ועם
אחותי הקטנה. ועם אחי הקטן. כל המשפחה. קצת פאדיחות, לא נורא.
אמרתי שלום, נתתי לה נשיקה קטנה ונכנסתי לאוטו. צחקתי שכולם
באו לקחת אותי ואבא נסע. כולם שאלו אותי "מי מהן זו טל?",
והתכוונו כמובן, לטל או נגה, אז הצבעתי להם על טל.

אחר כך הגעתי הבייתה והלכתי לישון. הבטחתי לטל שאני אכתוב לה
הודעה באייסיקיו עם כל הדברים שהיו לי בראש ושרציתי להגיד, אבל
הגעתי הביתה והמחשב שלי לא היה איתי, אז לא יכולתי לעשות דבר.
אפילו טלפון אין לי כאן. כרגע.

אז שכבתי על הגב על השק"ש שעל המזרן שלי, במרכז המרתף, וחשבתי
מה אני רוצה להגיד לה. חשבתי שאולי כדאי לכתוב את זה על דף, כי
ידעתי שכשאקום מחר בבוקר לא אזכור מזה דבר, וגם מה שאזור לא
ישמע חשוב יותר. אבל לא כתבתי. ועד היום שלמחרת, בו כתבתי לה
הכל מהמחשב שלי שנמצא אצל דודים שלי - אכן שכחתי הכל.

אבל זה מספיק לפעם אחת. אני הולך לישון.

רות סוף, כואב לי הצוואר, הגב, ואני מת מרעב. יום שבת, ארבע
ארבעים-ואחת לפנות בבוקר.

יום ראשון 27 ליולי, ארבע לפנות בוקר:

טוב, אם אני רוצה לכתוב משהו אני חייב להחליף תנוחה. רק שניה.
או, ככה נוח יותר.

עבר יום ואני שוב מרגיש איזה צורך לכתוב. משהו טבעי כזה. ואם
התחלתי כאן אז למה לא להמשיך? נמשיך.

מחשבה פתאומית - הטקסט שכאן, המילים האלה שאני כותב והקליקים
שאני עושה עם האצבעות, הלילה הזה - מישהו אי פעם יקרא אותם?
מישהו מלבדי? אני עוד אולי, יום אחד, כשישעמם לי, אעיף מבט
ואולי אפילו אקרא את הטקסט הזה שוב. אבל מישהו אחר, מישהו
שאינו אני? חשבתי לתת לטל לקרוא את זה. למען האמת, זה הדבר הכי
קרוב לרצף המחשבות שלי שאי פעם נכתב. וכבר יצא לי לכתוב כל
מיני דברים בעבר, אבל זה הכי מועתק מהראש, אני חושב. בקשר לטל
- חשבתי כשכתבתי את המשפט הקודם - בעצם, האם אני באמת יכול
להראות לה את זה? זאת אומרת, אני מחבב אותה מאוד והכל, אבל עד
כמה אני באמת מכיר אותה בשביל לתת לה לקרוא את זה? עד כמה אני
באמת מכיר כמעט כל אדם. זה לא שיש פה איזשהם סודות או משהו
כזה, אבל זה בכל זאת, משהו פה אינטימי. טוב, שטויות. זה בסדר.
מי שרוצה מוזמן. אבל... מישהו רוצה? זה מעניין בכלל? לא יודע,
אני לא בטוח שהייתי יושב לקרוא מה עובר לבן אדם אחר בראש. זאת
אומרת, נניח אפילו שזה מעניין קצת (ולא נראה לי שזה מעניין) -
למי יש זמן להתעמק בדברים שחושב מישהו אחר? גם ככה לכל אחד
מאיתנו יש דברים משלו לחשוב עליהם, למי יש זמן לשמוע באמת את
ליבו של האחר?
תשובה מהירה אומרת לי שבאמת, אף אחד לא יקרא את זה לעולם. ומצד
שני, אם את/ה קורא/ת את זה עכשיו, כנראה שטעיתי. נורא? לא.

חזרתי עכשיו מביתו של אוהד. הוא רצה ממש, שאני אשן אצלו. לא
יודע אפילו למה. בקצרה (עד כמה שאני יכול) - אבא ביקש שאני אשן
אצל מישהו, כי הוא לא רוצה שאני אחזור לבד הבייתה באמצע הלילה.
אז אמרתי בסדר. אחר כך הלכתי לאוהד ואז יצאנו, ולקראת סוף
הערב, ישבנו אלון, אוהד ואני. שאלתי את אלון, באופן טבעי (כי
באתי אליו בעיקרון וחוץ מזה הוא חבר טוב שלי, ואוהד הוא כאילו
"סתם חבר"), אם אני יכול לבוא לישון אצלו. הוא חשב לרגע, עשה
קצת "אמממ...", ואוהד הקדים אותו כשאמר שאני יכול לבוא לישון
אצלו. לא ממש ידעתי איך להגיב. אין לי שום דבר נגד אוהד, באמת.
פעם היה לי, היום כבר ממש לא. אבל לא יודע, רציתי לישון אצל
אלון. אלון כאילו הסכים שאלך לישון אצל אוהד. אוהד אמר שיש לו
בית ריק כי ההורים שלו בחו"ל, אז אין בעיה, ואז אמרתי שאולי גם
אלון יבוא לישון איתנו. חשבתי שיהיה הרבה יותר כיף וחוץ מזה,
אלון, כמו שאמרתי, הוא חבר הרבה יותר טוב שלי. למרבה הצער,
אלון לא ממש רצה. אחרי המון שיכנועים, הוא הסכים בעיקרון. אבל
אוהד... לא ממש רצה. לקח לי קצת זמן, עד שהסכמתי לשכנע את אוהד
לרצות שאלון ישן אצלו, ושאלון ירצה לישון אצלו. אבל בסוף זה
עבד. אז התחלנו ללכת לכיוון אוהד והגענו הבייתה ושתינו משהו
ובלה בלה בלה - בקצרה - מהר מאוד התברר שאוהד לא ממש רוצה
שאלון ישן אצלו. לא יודע למה. פעם הם היו חברים ממש טובים,
למרות ששניהם אומרים שאין פה שום עניין אישי. אקצר עוד יותר.
אלון הלך הבייתה, נשארתי עם אוהד, והסברתי יפה לאוהד שאין לי
ממש חשק להשאר, ושבא לי לחזור הבייתה וביי. והלכתי הבייתה. למה
לא רציתי להשאר? לא ממש יודע למה. ידעתי שזה יהיה הרבה יותר
נוח מאשר לצעוד את הקילומטרים האלה הבייתה, וגם ידעתי שיהיה לי
ממש כיף אצל אוהד, הוא הרי בחור מצחיק. אבל לא רציתי. אז חזרתי
הביתה. בדרך, חשבתי על משהו. לא רציתי להשאר אצל אוהד מאותה
סיבה שלא רציתי להשאר אצל טל, כמה ימים לפני. לא יודע להסביר
את זה ממש, לא כאן ולא כאן. דבר ראשון, זה לא משהו אישי כלפי
אחד מהם. אצל טל הרי אני ממש רוצה להשאר, הלוואי והיא הייתה
כאן הלילה לידי, וגם אצל אוהד לא הייתה לי איזשהי התנגדות. אבל
משהו... משהו. לא יודע. אם חושבים על זה, לא ישנתי אצל אף אחד
כבר די הרבה זמן. כל השנה האחרונה, כשגרתי עם דודים שלי, לא
הלכתי לישון אצל אף אחד מסיבה פשוטה. אני מחליט שאני רוצה ללכת
לישון אצל מישהו באמצע הלילה, לפני שאני צועד הביתה. זאת
אומרת, בסביבות 3 בלילה, משהו כזה. פחות או יותר! וכשזה דודים
שלי, אני לא מרגיש נוח בכלל להתקשר ולהגיד שאני הולך לישון אצל
X. לא יודע, להעיר אותם באמצע הלילה? אז אני חוזר הביתה. אני
אף פעם לא יודע מראש שאני הולך לישון אצל מישהו. אז יצא שלא
הלכתי לישון אצל אף אחד כבר הרבה, הרבה זמן. יחסית לפחות. הפעם
האחרונה באמת הייתה מזמן ואני כבר קצת שכחתי איך זה להתכרבל
במיטתו של אחר. האמת היא שיכול להיות שהפעם האחרונה הייתה אצל
נועה, לפני בערך חצי שנה. טוב, נכון, ישנתי אצל פוקס לפני כמה
ימים, אבל זה לא נחשב כי זה קרה לגמרי במקרה וכי האפשרות לחזור
הביתה לא נראתה לעין. לא אכנס לזה. לא אגמור לעולם. בכל מקרה,
אולי זה פשוט עניין שאני לא מרגיש נוח ללכת לישון אצל מישהו
אחר? נשמע לי קצת מוזר. אני לא בן חמש או משהו, אז מה הבעיה?
זה לא שבורח לי פיפי או שיש לי איזה משהו רציני להסתיר.  אז
קשה לי להאמין שזה העניין. מה עוד זה יכול להיות? אולי אני
פשוט קשור לבית? אין לי ממש בית. או לפחות, לא היה לי. אז לא.
אולי אני סתם אוהב לחזור למקום קבוע. לא יודע. אולי. אבל
בתכל'ס לא ממש אכפת לי איפה אני נרדם. אני הייתי מוכן להרדם
בפארק לולא דאגו לי. או סתם על ספסל על הדרך.

למען האמת, אין לי עוד שום דבר חשוב ורלוונטי לכתוב עליו כרגע,
אז אתחיל לסיים.

חשבתי היום, בדרך הביתה מאוהד, שזה לא יומן. אבל לא זוכר מה
היו הטיעונים. אז לא חשוב.

ועכשיו, כשהתמתחתי לרגע, חשבתי על זה שהכי הייתי שמח לראות טל
לידי. מחר אני ארים אליה טלפון. חבל רק שאני לא יכול להשאר
אצלה ללילה. היא מדריכה עד סוף השבוע הבא וזה בעייתי. אבל אני
אבוא, רק לפגוש אותה. "לראות אותה היום."

ואז אני חושב - אני רוצה את טל לידי או שאני רוצה מישהי לידי?
אני לא יכול לענות על זה, אבל אני כן יכול להגיד בביטחון די
מוחלט שאני לא יכול לחשוב על אף אחת פרט לטל שהייתי רוצה להיות
איתה עכשיו, כאן ב"חדר" שלי. רק טל.

או שמה אני לא נותן לעצמי לחשוב על אחרת?
דייייי יואב מספיק לחשוב.

"לך תנוח אל תירא."

נחשוב מחר.
ואני אשתדל גם לספר לכם בהזדמנות על השיחה עם נדב כץ (השחקן
ה-12), מה אני חושב על עמית רוזנווקס, ואולי עוד כמה דברים.
נראה. אני צריך גם למצוא זמן לקרוא את "מישהו לרוץ איתו,", ואז
את "התפוז המכני". נצליח, בסופו של דבר.

יאללה, אני מתחיל להיות רעב ונרדמות לי האצבעות.

== סוף הקלדה, יום ראשון 27 ליולי, 4:38AM ==

== תחילת הקלדה, יום שני 28 ליולי, 2:48AM ==
אהלן.
לא מאוחר עכשיו כל-כך, אבל אני הולך לישון עוד מעט. בדרך כלל
לישון זה הדבר האחרון שאני עושה לפני השינה, או לייתר דיוק,
ככה זה היה תמיד (בכל ה-3 פעמים האלה שכתבתי בהם משהו).

ראיתי היום סרט - "הרחק מגן עדן". לא משהו מפורסם, אבל סרט
דווקא לא רע בכלל. לא חשוב על מה הוא היה, רק אגיד שהוא נחמד.

אחרי הסרט פגשתי כמה חברים - אלון, אוהד, יונתן, ברי, וגורן.
הם הלכו לאיזה סרט אחר, על כוסיות או משהו כזה, ואני הלכתי עם
איה ותמר לסרט שעליו סיפרתי מקודם. בכל מקרה אחרי הסרט ישבנו
קצת כולם ביחד והם רצו שאני אשאר איתם. תמר ואיה רצו לחזור
הבייתה. הסכמתי, סבבה, נסתובב קצת. נלך ליד לבנים ונפגוש כמה
חבר'ה. זה היה כבר אחרי שדיברתי עם יהונתן והוא אמר לי שהוא לא
יוכל לבוא לישון אצלי היום מכיוון שהוא בעונש והוא לא יכול
לצאת מהבית. לא הבנתי למה הוא בעונש, נשמע כאילו הוא לא רוצה
לדבר על זה.
אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי כוח להסתובב איתם, ואפילו אלון לא
היה ממש נחמד באותו ערב, אז אין לי ממש מה לחפש שם. אמרתי שלום
ותפסתי טרמפ עם פיטר, אבא של איה. אבל כשהגעתי הבייתה... שוב
שיניתי את דעתי... "השעה רק 12:30" אמרתי לעצמי - איך אני אלך
לישון עכשיו? שלא לדבר על זה שישנתי היום עד ממש מאוחר, פשוט
בגלל שלא מצאתי טעם לקום וכי תמר ואורי עלו לי על העצבים.
באמת, אני מבזבז את ימי החופש כמו את המים במקלחת של לפני חצי
שנה. זוועה. בכל מקרה החלטתי שאני רוצה לשבת לדבר עם מישהו,
אבל לא הצלחתי לחשוב עם מי. רוב החבר'ה הטובים בחו"ל. עידודו
אמור לחזור מחר, אני חושב. ואז חשבתי על יעל סבג. היא בחירה
טובה כשצריך מישהו לדבר איתו. כיף לי איתה. הבעייה היא שבדרך
כלל בסוף אני מוצא את עצמי בדרך הביתה ממנה בלי שהספקתי להגיד
לה את מה שרציתי. אז אימצתי את מיטב זיכרוני וחייגתי על אחד
מהפלאפון (שעובד, לשם שינוי) שהיה כאן בבית. יעל ענתה והופתעה
שאני מדבר מהפלאפון הזה - זה היה פעם המספר שלי, אבל לא
השתמשתי בו כבר בערך חצי שנה, אולי אפילו יותר. בכל מקרה הסתבר
שהיא אצל תום ודין, עם נוגה. בלעעעע!!! חשבתי. היא לא תצא משם.
רק בשביל להיות בטוח, שאלתי אותה - "אז את תשארי שם, הא?",
והיא אמרה שכן ושאפשר להפגש מחר. נו טוב, זה לא כזה חשוב.
ניתקתי ושמתי את הפלאפון על השולחן שבחוץ. אה, אגב, ישבתי
בחוץ. על כיסא הסאטלה ועם הרגליים על הסל כביסה. ממש סטייל.
היה נוח. ואז חשבתי - נתקשר לטל! רק מה, אין לי את המספר
שלה... אבל איה אמרה שלה יש! אז הרמתי טלפון לאיה ואחרי
ששכנעתי אותה שזה חשוב ושמעתי אותה אומרת שהיא "מקווה שאתה לא
מתכנן להתקשר אליה בשעה כזו...", היא נתנה לי את המספר. אז
חייגתי. טוו... טוו. הצליל חזר כמה פעמים עד שפתאום זה נהיה
מהיר יותר, אבל זה קרה מהר מדי - יכול להיות שטל ניתקה? בכל
מקרה היא לא יודעת מי זה, אין לה את המספר שלי. אז לא דאגתי
שהיא ניתקה לי בכוונה או משהו. ליתר בטחון, חייגתי שוב. הפעם
היא ענתה. דיברנו קצת, היא הייתה בדרכה לעולם החלומות. אופס.
אולי איה צדקה? אני לא חושב... היא אמרה שהיא כבר הייתה בטוחה
שאני לא אתקשר יותר, אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם. כל השיחה
הרגשתי משהו קצת מוזר באיך שהיא דיברה - אולי היא כועסת שלא
דיברנו? אז שאלתי אותה, והיא אמרה שממש לא, והיא סתם עייפה וזה
הכל. טוב. אני מקווה. בכל מקרה קבענו להפגש מחרתיים. יום
שלישי. ואולי גם בשישי. נראה. יש יומהולדת לחברה שלה. גם איה
מוזמנת, אני צריך להגיד לה. לא יודע אם אני אבוא ליומהולדת,
אבל אני אבוא ביום שלישי. אז זהו, דיברנו קצת והיא אמרה שהיא
הרגישה בודדה קצת בזמן האחרון, אז היא רצתה לדבר איתי, ואמרתי
לה שזו בדיוק הסיבה שהתקשרתי אליה - הרגשתי בודד. לא פירטתי
יותר מדי. בעצם, מה יש לפרט? כשאני מתחיל לדבר זה משעמם. נראה
לי. יש דברים שמעניינים רק אותך. וזהו. אף אחד אחר. אולי באמת
אני אפסיק לשפוך את כל הלב מול אנשים. זה לא מעניין. נראה.

אני לא ממש מרגיש טוב, האוכל יושב לי ממש בקצה הגרון. וזה לא
שאכלתי הרבה או משהו כזה. לא יודע למה. אולי דווקא בגלל שלא
אכלתי כלום. בכל מקרה זה ממש מעצבן ואני שוקל ללכת ללישון.

זהו, מוסיקלית התחלתי לשמוע היום את "לילה שקט עבר על כוחותינו
בסואץ", והמרתי דיסק של אריאל זילבר למחשב. OGG, אני מתחיל
לאהוב את זה. מה זה חשוב בעצם. היו עד כמה דיסקים, אבל לא
חשובים. עברתי לפני שעה בערך על כל הדיסקים שלי, והחלטתי שאני
חייב להתחיל לשמוע את כולם, כי יש לי מלא דיסקים טובים שלא
שמעתי בחיים. אז שמתי עכשיו פינק-פלויד. את כל הדיסקים שיש לי.
בערך 7. אולי יותר. לא יודע, לא שמתי לב לשום דבר מרשים במיוחד
כרגע. אבל זה דווקא נחמד ברקע.

הכאב בגרון מתחיל להחריף, ואני מתחיל לחשוב שאולי זה בגלל
הפיצה שאכלתי בקניון. זה הדבר היחיד שאכלתי היום, מאז הארוחת
"בוקר". אבל זה לא הפיצה, אם כבר, זה התיבול שלה. שהיה דווקא
טעים, אגב, אבל לפעמים הרגשתי כאילו שיש לי חול על הפיצה. שמתי
קצת יותר מדי תיבול...

אבל חלאס, יואב, אני אלך לישון עכשיו.

מחשבה פתאומית: אני יודע מה אני עושה - כותב מכתבים ליואב! או,
סוף סוף מצאתי הגדרה. לא עוד לכתוב לסתם אנשים שאני לא יודע אל
מי אני מדבר. אני כותב ליואב.

אז יאללה,
לילה טוב.

שיהיה לך יום טוב מחר. באמת.

להת'.
== סוף הקלדה, יום שני 28 ליולי, 3:05AM ==

== תחילת הקלדה, יום שלישי 29 ליולי, 4:32AM ==
היי.
אין לי כוח לכתוב הרבה, אני אקצר בנקודות.
- עידו חזר מחו"ל. אני שמח.
- נראה שמשהו בצורה בה אני מבלה את החופש הולך להשתנות.
- בר רפאלי בגלידה. עידו עושה את הקטע עם הפלאפון. הלכנו כי
היא לא יצאה משם.
- ניגנתי את נשל הנחש בגיטרה מעאפה של חטניק שאני לא זוכר את
שמו.
- חבורת זיינקים מפגרים שבראשם ההומו החנון מהשחר, העשיר הזה
שמתלהב על כולם. לא היה לי עצבים עליהם ודפקתי להם נאום על
הקטע המפגר שלהם, ובסוף הסתבר שזה הפחיד אותם קצת - "תן לו
בעיטה!" - "תן לו אתה!" - ובסוף לא קיבלתי כלום וגם צחקתי
עליהם. מפגרים.
- מתי הטמירים חוזרים?
- אף אחד לא בא לישון אצלי בסוף. אוהד לא יכול וגם יהונתן לא.
הם היו אמורים.
- אני נוסע מחר לטל.
- השיר: Hold Me Tight. וגם Should Have Known Better.
- עידו ב-י'5. באסה. קיוויתי שיהיה איתי.
- הוא קנה חולצה של הביטלס.
- יש מלא חיות במרתף. ראיתי עכבר בחוץ.
- המצלמה כנראה אבודה.
- מחר יש קו טלפון. אני מקווה.
- החיבור לאינטרנט קצת מתעכב, אני צריך לזרז את זה קצת.
- אבא מתחיל להתרגל לארץ. נראה לי.
- היה היום איחוד של ברוש. באסה שאין לאלון.
- וואו, כשאני כותב את זה ככה נראה שקרו המון דברים. עכשיו
אתה מבין למה אני אף פעם לא מצליח לכתוב הכל??? דמיין שהייתי
כותב 2-3 פסקאות על כל ארוע!!!! שעות!!!!
- בקשר לערב שהיה היום, אני חייב להודות, שדווקא היה נחמד
"להסתובב".
- בדקתי אצל אלון הודעות מהאייסיקיו, וגם כתבתי לטל הודעה.
- הסתפרתי. קצת. הורדתי קצת פחות מעשר ס"מ... אני לא אעשה את
זה שוב, למרות שזה לא נורא. אין טעם וזה סתם לא doesn't feel
right.
- פגשתי את עודד בגלידה. היה קצת מוזר. שנינו חייכנו ולא
אמרנו המון. אני צריך להפרד מהמארקים איכשהו, אבל אני לא יודע
איך.
- אתמול ברח לי פיפי במיטה. מקור. אני נשבע.
- אגב, אני חושב שאני אקנה איזו ספתמיטת נוער בקרוב. זאת
אומרת, ההורים יקנו, אני אצרוך.
- אני צרכן? פאק.
- מעניין עם נועה עדיין עם ניר. אני צריך לשאול את יהונתן,
למרות שהוא בטח לא יודע. הוא לא דיבר איתה. הוא רוצה את עדי.
מהראשונים, כמובן.
- אני חייב אינטרנט - משתגע לגמרי ככה. וגם חייב לעבור גם
ללינוקס, למרות שברגעים אלו ממש, זה לא נראה חשוב.
- חשבתי על רעיון לקן רמתיים - פגישה של פעם בשבועיים בערך בה
מעלים נושא מסויים ופשוט מדברים עליו. שני אנשים בעלי עמדות
שונות מציגים את הנושא בהתחלה, כל אחד מציג את העמדה שלו, ואת
ההמשך עושים כולם. חבל רק שהקן סגור.
- מתחיל להמאס לי לישון כמו שלוך, אני נשבע. חייב כבר מיטה
נורמלית ולפרוק את התיקים. ולתלות כמה פוסטרים, אולי לצבוע.
אבל לצבוע צריך חדר, וזה הרי הכל לא רשמי. אתה יודע. או שלא.
בעיקרון אתה יודע, אם אתה יואב, ואם אתה לא אז מה אתה עושה
פה?
- אני מתחיל לתהות, כבר כמה ימים, אז זה לא ממש "מתחיל", האם
אני באמת הולך להמשיך לכתוב או שמיום ליום אני כותב פחות
ופחות, ואני סתם כותב בשביל להמשיך ולא בגלל שאני רוצה. אולי
אני אפילו סובל מזה?

לילה טוב.

פתאומי שכזה. תמיד אמרתי ש"אני בחור ספונטני."
== סוף הקלדה, יום שלישי 29 ליולי, 4:46AM ==
== תחילת הקלדה, יום שבת 2 לאוגוסט, 4:09AM ==
אהלן.
שיטת הנקודות חסרות הפירוט המיותר מצאה חן בעייני בפעם שעברה,
לכן אני הולך להתמיד בה גם היום. במיוחד בגלל שיש לי אורחים.
טוב, רק אחת. איה כאן. ואני לא רוצה לגרום לה לחכות הרבה זמן.

אז אתחיל.
חזרתי עכשיו ממסיבת יום הולדת של מאיה, שהיא חברה של טל. היה
דווקא נחמד. אני חייב להודות, נהיה הרבה יותר נחמד אחרי שחזרתי
מהשיחה עם טל. לא יודע למה. אולי בגלל שדיברתי איתה והרגשתי
טוב יותר בגלל זה, ואולי פשוט בגלל שהיו פחות אנשים אז הרשתי
לעצמי להתפרע.
וואי, עכשיו כשאני חושב על זה, לא סיפרתי לך עוד על הנסיעה של
אתמול (hey, you probably know), אבל באמת שאני לא יכול עכשיו,
אז אני אספר לך מחר. או מחרתיים, נראה.
בכל מקרה היה נחמד במיוחד אחרי שחזרתי מהשיחה עם טל. בדיעבד
התברר שדיברנו בערך שעתיים, אבל זה לא היה נראה ארוך בכלל. יש
לה כל מיני חברות נחמדות. אתה יודע. הייתה מוסיקה נחמדה
ורציתי, למען האמת, לרקוד, באמת שרציתי, אבל אף אחד לא רקד
ולפחות בהתחלה התפדחתי קצת, אז נשארתי לשבת והסתפקתי בלזמזם את
השירים (במיוחד משינה).

אבל זהו עם המסיבה.
היום חשבתי, כל הזמן, בנוגע לטל, משהו שאפשר לסכם בלהגיד No
Woman No Cry. זאת אומרת, לא יודע, אבל אם להגיד את זה במילה
אחת - שלילי. חשבתי לזרוק הכל. לא ממש חשבתי על זה, אבל איפשהו
שם חשבתי, בכל זאת.

אבל אחרי שדיברתי עם טל זה עבר.

לא יודע, קצת התבאסתי מזה שאתמול לא נשמע שהיא התרגשה שהגעתי
אליה עד הבית באופניים, לפחות לא כמו שאני התרגשתי.

יהונתן ישן פה בלילה הקודם הקודם, וישנתי אצל נעם בלילה שלפני.
ובלילה הקודם המחשב היה כבוי ולא היה לי כוח להדליק אותו, אז
לא כתבתי שום דבר.

שניה, אני אשים מוסיקה. בא לי "ארול", ארול ארול.

זהו, עכשיו יותר נחמד. רק שיותר קשה לי לכתוב. לא נורא.

רק לפני כמה ימים הבנתי את השיר, רק לפני כמה ימים הבנתי שארול
מת בסוף. בגלל זה השיר פתאום נראה לי הרבה יותר משמעותי.

אמא הביאה כל מיני ספרים מהספרייה בעבודה, וזה הזכיר לי שאני
צריך לגמור כבר את "מישהו לרוץ איתו". לא ממש הזכיר, כי דווקא
ידעתי וזכרתי את זה, אחרי הכל אתמול או שלשום קראתי 40 עמודים.
אבל אני צריך להתחיל לקרוא יותר ברציפות, ככה אני אוכל להנות
הרבה יותר.

פתחתי את כל התריסים לפני כמה זמן, בשביל שיהיה יותר נעים.
האמת, נראה לי שזה עוזר מאוד. אני מרוצה. זה היה רעיון של
איה.

איך אפשר לא לספר על הטיול של אתמול, אני לא יודע, אבל אמרתי
וכך אעשה. מחר.

אז זהו, אין עוד הרבה מה לספר. קמתי מאוחר היום, בוא נגיד
שלפני פחות מ-12 שעות.

טל גינת קנתה לי מתנה באיטליה. איזשהי גלויה שקשורה לישו
ושרומזת שאני אדם שאוהב כל אדם באשר הוא ושאני מאוד אכפתי ובלה
בלה. לא מעניין במיוחד. מצד אחד זה נחמד שהיא ראתה את זה וישר
חשבה עלי - זה סימן טוב, וזה סתם נחמד לדעת, אבל לא יודע למה,
אני לא ממש שמח מזה. לא כך קיוויתי להראות, להזכר או להחרט אצל
טל.
חוץ מזה שכל עניין המוסר לא לגמרי ברור אצלי בזמן האחרון. אני
דוחה המון מחשבות.

זהו, איה נרדמה. הנמלים מטפסות על מסך המחשב. ומדי פעם אני
מעיף כמה מהמקלדת. הן משתלטות, אני נשבע.

אני גם רעב, אבל זה לא קשור לזה שאני נשבע.

רציתי לשאול היום את טל, אם היא לא מרגישה מוזר. בקשר אלינו.
מוזר מבחינה לא טובה. אוקוורד. "דונט' יו פיל אוקוורד?" - זה
מה שרציתי לשאול! אבל לא שאלתי. כי כבר לא ממש הרגשתי מוזר. אז
זה היה נראה לי סתם מבאס לשאול.

היא נתנה לי נשיקה, זה החזיר לי את ההרגשה שהיא רוצה. בסה"כ,
אם היא הייתה חושבת שכדאי לנתק את הקשר, היא לא הייתה נותנת לי
נשיקה לגמרי מרצונה.
כשאני חושב על זה עכשיו, היו לנו 2 נשיקות הערב, ואת שתיהן היא
יזמה. אני מקווה שהיא לא חושבת שא-נ-י רוצה לנתק את הקשר. או
שרק אני חושב כאלה מחשבות, ושאפילו טל, שהיא גם כן טיפוס
מוזר-משהו, לא חושבת ומנתחת כאלה דברים יותר מדי.

ארול כבר מת לפני כמה שניות, אז נתתי לו פליי. עוד הזדמנות?
("התחלנו כבר לראות בזה דבר כמעט קבוע")

רק אתמול, אמרתי לאיה, הפנמתי את זה שמאיר אריאל מת, ושלעולם
לא אוכל לראות אותו בהופעה או לפגוש אותו.

חשבתי להכין פוסטר שלו, ולהדפיס איפה שאביגאיל הייתה מדפיסה
דברים כשהיא הייתה גרפיקאית, אבל אני לא יודע אם זה רעיון טוב.
וחוץ מזה, לך תשיג תמונה של מאיר אריאל בגודל נורמלי.

טוב, אסיים. כואב גבי ובטני, כי אני רעב וכי אני לא יושב
נכון.

בא לי כבר איזו מיטה, ושולחן למחשב. ואינטרנט. או אינטרנט.
למרות שעכשיו כשאני חושב על זה, אני לא ממש מתגעגע. לישראל
פורום, כמעט ובכלל לא. בא לי לפרסם כמה קטעים מהיומן, אבל לא
הרבה מעבר לזה. שימוש כמו של "במה חדשה" וזהו? לא יודע. לא
נעים להגיד אבל אולי. אולי אני צריך לפרוש מניהול? ומה יהיה על
האיזור הפתוח? אתייעץ עם דותן. לא שזה יעזור - הוא ישכנע אותי
להמשיך, אבל לפחות אדע למה אני עושה את זה (אחרי הכל, אהיה
משוכנע).

יאללה, אני פרשתי.
שיהיה לך לילה טוב. וסליחה, באמת סליחה, על המכתבים המשעממים
והמפגרים.

ביי.

יואב. משוגע. באמת. חשבתי על זה לא מזמן והגעתי למסקנה הזו.
אני באמת משוגע. קצת, הרבה, לא חשוב, אני משוגע ואני משתגע.

ביי.

וואי, יש הבדל בין משוגע למשתגע.

אני לא משוגע, אני משתגע. וזה לא אומר שאני נהיה משוגע, זה
אומר שאני משתגע.

ביי, באמת הגיע הזמן לעצור, לפני שאני מ-מ-ש אשתגע.

ביי.
יום טוב.
יואב (NULL).

== תחילת הקלדה, יום ראשון 3 לאוגוסט, 4:33AM ==
היי.
אכתוב בקצרה (שוב), מכוון שאני צריך לקום עוד 3 וחצי שעות. אני
נוסע לטיול לחניתה, קיבוץ בצפון, עם כל המשפחה המורחבת מצד
אמא, חוץ מהמשפחה שלי, שמשם יוצאים רק אני ואורי. אמא צריכה
לעבוד, תמר בטיול מים, ואבא עסוק. או משהו כזה. לא יודע.

חזרתי עכשיו מהים, עם נעם, אלון, עידו ואוהד. היה ממש כיף
דווקא. עידו לא יכל להכנס למים, אמא שלו לא מרשה לו, כי היה
כבר לילה. לשחינו ערומים, היה כזה כיף. הרגשה כל כך חופשיה.
משהו מוזר אפילו. מסכן עידו. אחר כך אכלנו פיצה דומינו אצל
איזה מוכר שרק ניסה לגרום לנו לקחת XL (הוא לא הצליח, לקחנו
L), ואז תפסנו (בקושי) מונית, שהסכימה לקחת 5 אנשים. 90 שקל.
170 קמ"ש. עידו - "אולי תאט קצת?"... היה מצחיק.

הוחלט על הקמת פרוייקט UBM, שזה כמובן - "Untitled Borekas
Movie". בורקס. סרט בורקס. מסתבר שאני לא היחידי שרוצה לעשות
איזה סרט בחופש, והחלטנו ללכת על סרט בורקס. זה עוד לא לגמרי
סגור, ביום חמישי נעשה ישיבה ראשונה. נעם רוצה להמחיז את כל
הסיפורים של אבא שלו. גם לאבא שלי יש סיפורים!

אבל לפני שעושים את הסרט, צריך לסגור על הטיול לירדן. להחליט
על המקום, ולהציג להורים - להראות שאנחנו מאורגנים. יום רביעי?
או אולי גם כן חמישי, כי הרי זה אותם אנשים.

נעה פרידלנד, שהייתה החברה האמיתית היחידה שלי אי פעם בעצם,
חזרה מחו"ל אחרי בערך שבוע וחצי. רציתי לדבר איתה, ואמרתי לה
את זה, אבל כשהיא אמרה "רוצה לדבר עכשיו?" ישר שכחתי כל מה
שרציתי להגיד, אז אמרתי לה ששכחתי ושנדבר פעם אחרת. ושזה שום
דבר חשוב או רציני. היא קצת דאגה נראה לי. אפשר להבין אותה,
בסה"כ כל פעם שהתחלנו להפגש מאז שנפרדנו - חזרנו. 5 פעמים כבר.
מי סופר. אני.
היא יפה. במד"צים היא לא נראתה משהו, משהו בה הפריע לי. אבל
היום היא הייתה ממש יפה. זה כואב. אני מודה.
במד"צים היא התחילה קשר עם מישהו מגיל-עמל - ניר. לא זוכר את
השם משפחה. משהו ארוך כזה, אם אני זוכר נכון. מעניין אם הם
עדיין ביחד. קצת עצוב לי בגלל זה, כן. אבל אני יותר שמח, אחרי
הכל, זה אומר שהיא התגברה ושעברנו את זה. לא? תגיד שכן. בבקשה
תגיד שכן. תגיד לי שאני שמח יותר מזה שהם ביחד. תגיד!
אני שמח יותר. באמת.

קל לי לשקר?
רק אתמול אמרתי לטל שאני לא יודע לשקר.
אני מתפקע מצחוק או שרואים לי פשוט בפנים שאני מקשקש בשכל.

מחר (בעצם היום) באים לחבר אותנו לאינטרנט בכבלים. חבל רק שאני
לא אהיה פה.

אני לא כל כך שמח לצאת לחניתה, דווקא כשהתחיל להיות לי כיף
בחופש.

יהונתן התעצבן שהוא לא בא איתנו לים. למען האמת, אני לא חושב
שזה פייר. מה הוא כבר רוצה? הוא לא ממש חבר שלנו, הוא לא
מסתובב איתנו, הוא מצא לעצמו חברים חדשים. וחוץ מזה פשוט ישבנו
כולנו בקן, ממנו הוא פרש, והחלטנו ללכת לים. זו הייתה החלטה של
רגע, ולא חשבנו בכלל להתקשר לאף אחד. חוץ מזה שלא רצינו להיות
עוד אנשים כי אחרת ידענו שנהיה חייבים 2 מוניות.

היה טקס פרידה מהיודבטניקים ומהקומונרים. היה ממש נחמד, בעיקר
בהתחלה. אחר כך זה סתם נמרח עם כל מיני נאומים מעאפנים וכבר
הקהל התחיל לאבד סבלנות.

אבל איך אפשר לשכוח את המסיבה שאחרי הטקס. אני ונעם בן מרדכי
שמנו מוסיקה, על הגג, עם הגבריאלה, ורקדנו כמו מטורפים. היה
כזה כיף. הזעתי כמו חמור. הורדתי חולצה. וזה ממש לא אופייני
לי.

היום לבשתי מכנסיים קצרים בפעם הראשונה מכיתה ב'!!!! בערך...
זאת אומרת, לבשתי לשיעורי ספורט בקנדה, וגם קצת בארץ, וגם
כשהייתי הולך לים (לפעמים... לפעמים הייתי נכנס עם ג'ינס).
דווקא היה שווה. אני מתכנן לעשות את זה שוב.

אני נוסע עכשיו לשלושה ימים. מה יהיה איתי ועם טל? אני אקח את
המספרים שלה, אני רק מקווה שתהיה לי קצת פרטיות להתקשר. אני לא
אוהב לדבר בפומבי. זה מעצבן אותי ואני מרגיש לא בנוח. גם ככה
אני לא דברן גדול בטלפונים. חשבתי לשלוח לה הודעת SMS עם המספר
שלי. בכתב זה נשמע קצת עלוב. אולי זה באמת עלוב. לא אעשה את
זה.
נראה. אני אתקשר אליה.
אולי היא תבוא ביום רביעי בערב. או  אחרי הצהרים. הייתי מזמין
אותה לישון אצלי, אבל החדר שלי ממש מגעיל וחוץ מזה למה שהיא
תרצה לישון על שני מזרנים מנותקים ושק"ש? - כי אני שם. ?. או
שכן או שלא. לא יודע. אני אציע לה, אני חושב. או שפשוט אבקש
לבוא אליה בשישי בערב ולהשאר לשבת. או בחמישי בערב. או בראשון
בערב. לא יודע. לא חשוב.

אני אתקלח מחר. אין לי כוח עכשיו.

יאללה, כבר מאוחר. 4:50, וצריך לקום בשמונה. לא הרבה זמן
לישון. מצד שני, קמתי היום בחמש וחצי. למען האמת קמתי בעשר,
אבל רק אכלתי ג'חנון וחזרתי לישון.

זהו. אלך לישון.
אגב, השיר של אתמול - "מהרי נא". היום? לא יודע.. אני חושב ש -
"I'll Cry Instead", אבל זה לא מתחבר לשום דבר, סתם אני מזמזם
את זה כל הזמן.

עשיתי היום מסיבת ביטלס בחדר, כשאף אחד לא היה. היה כל כך כיף.
שיחקתי בכדור טניס, ביצים, או משהו כזה. לא יודע מה שיחקתי.
זרקתי אותו על הקיר ותפסתי. לפחות ניסיתי. היה כיף, עד שהכדור
פגע במתג של האור, כל האור כבה, ובכלל בעיות החשמל במרתף - כל
החשמל קפץ, המחשב נפל, והרמקולים הוציאו צליל ממש ממש גבוה,
ממש ממש חזק. נבהלתי והתחלתי לצרוח. אפילו שבפנים ידעתי שזה
יקרה, ואפילו הרגשתי שזה יקרה באותה הזריקה. בערך.

בא לי לדבר עם טל. לכתוב לה על פתק את "Hold Me Tight". רציתי
לעשות את זה מזמן, ולא עשיתי. לא זוכר מדוע.

הכתיבה ביומן מתחילה להראות לי סתמית.

אלך לישון.
לילה טוב.
לא אכתוב לך בימים הקרובים, לא אהיה כאן. לא יודע אם יקרה הרבה
בטיול, אבל אני אספר לך כשאחזור. תתכונן? אני מניח.

להת'. יום טוב.

== סיום הקלדה, יום ראשון 3 לאוגוסט, 4:59AM == "Don't wanna
cry when there's people there"

== תחילת הקלדה, יום רביעי 6 לאוגוסט, 5:26AM ==
סליחה שלא כתבתי. אני כל כך מפגר, כבר לפחות 4 שעות יושב מול
המחשב ואומר לעצמי שעוד רגע אני אתחיל לכתוב, עוד רגע אני
אשפוך הכל. ואיכשהו, בדרך הבייתה, נדמה היה לי שיש לי באמת
המון לכתוב, לפחות בהתחשב ביום הריקני שעבר עלי.

רק מה, עכשיו כבר 5:27 לפנות בוקר, וזה לא שאני עייף - אני
רעב. אני רעב מאוד, אפילו. הפעם האחרונה שאכלתי הייתה בתשע,
וזה גם כן היה רק טוסט. ולפני זה? בצהרים מתישהו. לא יודע שעה.
במסעדה ערבית בכפר יסיף, בדרך הבייתה מהטיול בחניתה.

רבתי עם נעם. כמה אירוני. רק אתמול ישבתי על הר נידח בצפון
וסיפרתי לטל, דרך הפלאפון, על זה שהיחסים ביני לבין נעם בשנה
האחרונה היו כאלה של התקרבות עד פיצוץ, התרחקות, ושוב התקרבות,
ושוב פיצוץ, והתרחקות, וחוזר חלילה. אבל גם אמרתי לה שזה לא
קרה כבר חצי שנה בערך. זה באמת לא קרה כבר חצי שנה. אולי קצת
פחות. הופתעתי, כשחשבתי על זה. אולי משהו בינינו בכל זאת
הסתדר?

אבל היום רבתי עם נעם. היינו אצלו, אלון, עידו ואני. היה כיף.
לפני שאלון הגיע עברנו על שירים של הביטלס, ורצינו להחליט עם
מה נופיע ביוצרים. בסוף סיכמנו על סג'ט פפר. קצת מאכזב, אבל לא
נורא. משום מה הם התעקשו שזה יהיה שיר מוכר, וכל שירי
הרוק'נ'רול האהובים שלי לא ממש נפלו בקטגוריה הזו.
[הפסקה, שומע Iris של Goo Goo Dolls, הסבר בהמשך]
בכל מקרה אלון הגיע וזה כבר היה השלב, שמשום מה, כולם החליטו
שאסור לי להיות על המחשב. למה? לא יודע. כי רוצים לצאת. אז למה
לנעם מותר על הקלידים? למה לעידו מותר על הגיטרה? איפה לעאזאזל
הצדק?! למה סתם נטפלים אלי כשאני על המחשב?!?!?! לא זוכר מה
קרה בדיוק, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי הולך מכות עם נעם.
האמת, לראשונה בחיי, אפילו די ניצחתי אותו. אבל הייתי מעוצבן,
מה הם רוצים ממני?! תנו לי במחשב! זה לא כאילו שמישהו אחר רצה
את המחשב והפרעתי לו, זה לא כאילו שהרמקולים עשו רעש. בסה"כ
גלשתי באינטרנט. והם כל הזמן כיבו לי את המחשב. זין. אז הכנסתי
מכות לנעם. וכולם צחקו. אף פעם לא ראו אותי הולך מכות.

בכל מקרה, אחרי המכות חזרתי לשבת על שולחן המחשב וגלשתי בשקט 4
דקות בערך, עד שכולם החליטו שיוצאים, ויצאו מהחדר. אמרתי שאני
אשאר בינתיים ועוד מעט אלך הבייתה. נעם אמר שאני צריך לנעול
וזו בעיה, אז אמרתי בסדר, כיביתי את המחשב וירדתי למטה, ויצאתי
עם כולם מהבית. לא תכננתי להשאר איתם, אבל גם לא אמרתי להם.
ברגע שהכביש התפצל לשניים, והם פנו ימינה, אמרתי בשקט "יאללה,
ביי", ולקחתי שמאלה, לכוון הבית. כמובן שהם ישר התחילו עם כל
הקריאות - "נו יואב, בוווו", ועידו רדף אחרי עם הקורקינט, אבל
החזרתי להם בתירוצים של "נוו, אין לי כוח, חזרתי מטיול ואני
תשוש", או "אני באתי אל נעם בשביל לדבר על הטיול לירדן ובשביל
להכין סרט. הנסיעה לירדן בוטלה ולא עשינו סרט, אז יאללה, אני
הולך."

ברגע שהם הלכו, ידעתי לאן לשייך את כל התרוצים האלה, ונכנסה בי
תחושה של החמצה כלשהי. כשהייתי קטן (וגם עכשיו, כשאני גדול)
והייתי רב עם אמא או אבא, הייתי רץ לחדר ובוכה על הכרית. תוך
כמה דקות, בדרך-כלל, אמא הייתה בה ומנסה לדובב אותי. תמיד
הייתי מנסה למשוך את זה עוד - "בפעם הבאה שהיא תגיד שהיא אוהבת
אותי," או דברים בסגנון. רצתי להנות מתשומת הלב הרגעית
שקיבלתי. אבל תמיד מתחתי את זה יותר מדי, ואמא וויתרה עלי,
יצאה מהחדר. ונשארתי בלי כלום, וכמו שראיתי את זה אז - מופסד,
כי יכולתי להשלים עם אמא ולא עשיתי כן, רק בגלל שרציתי קצת
יותר. תמיד גם אמרתי לעצמי שאם היא הייתה אומרת רק עוד פעם
אחת, הייתי משלים איתה.

בקיצור, זה מה שהיה היום, עם אלון ועידו. לא עם נעם, אבל איתם
כן. אני מניח שלו היו מבקשים המון, באמת המון, שאבוא איתם,
הייתי בא. אבל כעסתי על נעם, והתחושה של הכעס הייתה לי בבטן.
לא יכולתי להחליף אותה ברגע. הייתי צריך להרגע. עוד כאב לי
החזה מהמכות. בדיעבד, לא הייתי עושה אחרת פשוט בגלל שלא
יכולתי, כי כעסתי. וללכת לשם עם כעס היה בלתי אפשרי.

אז הלכתי הבייתה. זה לקח קצת זמן, אבל אני הולך מהר, מאוד.

והגעתי. פתחתי את השער, הרגעתי את דיאנה (הכלבה שלי), ובאתי
לפתוח את הדלת כשגיליתי שהיא נעולה. איי ייאי ייאי, חשבתי,
אמרתי לאבא שאני ישן אצל נעם. אצל נעם אני כבר לא אשן הלילה.
אבל הוא נעל את הדלת. אחרי ניסיונות כושלים של לדפוק קלות על
הדלת בתקווה שאבא יפתח לי, חשבתי על זה שהוא ואמא שומעים הכי
טוב כשאני נכנס, הרבה יותר טוב מאשר הרעש שאני עושה כשאני כבר
בחצר. אז חזרתי אחורה, פתחתי את השער, והרצתי את התסריט מחדש.
"דיאנה, זה אני, די, לא לקפוץ!" וסגרתי את השער אחרי, ופתאום
שמעתי קול קורא "יואבי? זה אתה?". זה עבד. אבא פתח לי את הדלת,
אמרתי לו שבסוף אני ישן בבית וירדתי למרתף.
כבר בדר תכננתי לכתוב יומן.

אבל כשהגעתי למרתף, היה לי מחשב, עם אינטרנט. וכתיבה ביומן,
כשיש אינרטנט, היא כנראה כמעט ובלתי אפשרית. או לפחות, הכתיבה
ביומן נדחית בבערך 5 שעות. דקה אחרי דקה אמרתי לעצמי שאני כותב
את היומן עוד רגע, עוד שניה, ודחיתי את זה שוב. בחמש שעות.

ההרגשה של הכעס כבר התחילה להתפוגג.

הכאב של הרעב אוכל אותי, באמת, אני חייב להפסיק בקרוב.

רציתי עוד לספר על השיחה שלי עם טל, אתמול בערב.
בקצרה - היה טוב. דיברנו שעה. ובטלפון. זה לא קורה לי הרבה.
היא באמת נהנתה להקשיב? נדמה היה שכן. שמחתי להקשיב לה, באמת.
אני אוהב לשמוע מה עובר עליה, מה היא חושבת. זה מכניס אותה
יותר לחיים שלי, לדעת עליה.

חשבנו שאולי היא תבוא היום, ובסוף זה לא יצא, אז קבענו מחר,
אבל גם זה התבטל, הסתבר, בשיחת אייסיקיו היום (שגם כן הייתה
טובה ופוריה יחסית לשיחות אייסיקיו). אז סיכמנו על מחרתיים,
יום חמישי. או לפחות, בערך סיכמנו. יש עוד זמן, אבל כעיקרון.
אמרתי לה שאם היא רוצה היא מוזמנת לישון פה. כי אין ממש איך
לחזור בערב, האוטובוס האחרון הוא בשבע וחצי, משהו כזה. לא יודע
למה. אני אצטרך לסדר את החדר. לשאוב. להרוג חרקים :)
טוב, מה לא עושים בשביל בן שאוהבים?
או מחבבים?
או.. בדרך?
עושים הרבה.
באמת.

דיברתי היום הרבה עם נטע - פדיחה המכשפה. היא אדם טוב. לא יודע
איך זה בעצם קרה, אבל נתתי לה לקרוא את המכתבים האלה, את מה
שאני כותב. את הכל עד היום. היא קראה, לא אמרה דבר, בינתיים.
אין הרבה מה לומר על מחשבה של אחר, רק להנהן.
דיברנו הרבה.

סיימתי את "מישהו לרוץ איתו". ספר נחמד. לאורך כל הספר התלהבתי
ממש, ובסופו הרגשתי שמשהו בו קיצי.

יהונתן מעצבן אותי. אי אפשר להיות עם אנשים אחרים כל הזמן,
ולקוות שהחברים שהיו לך לפני שנה יראו אותך כחבר לכל דבר. הוא
לא חבר שלי כמו שעידו או אלון חברים שלי. הוא לא נמצא איתי.
הוא לא פוגש אותי.
אז למה הוא כל כך מתרגז כשלא מזמינים אותו לים? או כשלא אומרים
לו על איזו נסיעה?

אבא של נעם אמר שאו שניסע לאילת או שנישן במקום מאורגן בכנרת,
או באיזשהו קיבוץ בסביבה. הוא לא רוצה שנישן במקום לא מושגח.
אילת חרא של מקום, לא רוצה לנסוע. אם כולם יסעו אני אסע. אני
חושב. תלוי כמה זה יעלה.
מקום מאורגן זה מעאפן, לא כיף בכלל והורס את כל החוויה.
קיבוץ זה נחמד, אבל, שוב, זה לא קרוב למים, וזה לא שלך. אתה רק
משכיר חדר.

אההה, בקשר ל-Iris, של Goo Goo Dolls.
השיר, נתחיל בהסבר על השיר, או לפחות, על איך שאני רואה אותו.
שמעתי אותו פעם ראשונה אצל נועה, באחת הפרידות שלנו. לפני
שנפרדנו, אבל באותו יום. כהפרידה כבר הייתה לי בראש, כשידענו
שאנחנו צריכים לדבר על זה. מאז, פעם אחת הייתי אצל מישהו והוא
שם את השיר, וזה ישר צבט אותי, הכאיב, הכאיב ממש, וביקשתי
שיעביר שיר. לא שמעתי את השיר יותר אף פעם.
היום באוטו, בדרך חזור, איה זמזמה את השיר, ואת הפזמון מן הסתם
זכרתי, פחות או יותר. דווקא נחמד. ניסיתי להזכר בשם השיר, ללא
הצלחה. אבל הייתי קרוב - 4 אותיות, מתחיל ב-I או E. טוב, I.
בכל מקרה עכשיו, בזמן שכתבתי את היומן, חשבתי על זה, וישר
עשיתי חיפוש באינטרנט לחקיקי המילים שאני זוכר. ומצאתי. אז
הורדתי. וזה זה. ידעתי. וזהו.

השיר של היום? לא יודע. יום בלי שיר. יום בלי הרבה דברים בכלל.
אבל אפשר אולי להגיד שזה Iris. הוא לא מסמל לי דבר כרגע, שום
דבר שקשור להיום, אבל הוא בכל זאת שם, ומתבלט כרגע מעל שאר
השירים.

דיברתי עם אלון באייסיקיו, הוא חזר הבייתה בערך שעה אחרי. לא
יודע איך הגענו לזה, אבל מצאתי את עצמי עובד עליו שאני וטל
מתכננים לשכב בפעם הבאה שאני הולך לישון אצלה. זה היה לגמרי
בצחוק, ולא חשבתי שהוא יאמין, אבל הוא פשוט בלע את זה בכזו
קלות שזה היה כל כך מצחיק והייתי חייב להמשיך... אז המשכתי.
ובסוף המשכנו לדבר, כבר על דברים אחרים, ויצא שלא אמרתי לו
שעבדתי עליו. הוא בטח יתעצבן, אבל לא נורא.

סיפרתי על היומן, על המכתבים. הוא צחק עלי ממש. בכלל, הוא ממש
צחק מכל הדברים שאמרתי לאורך כל השיחה.  שמחתי שהצחקתי אותו.

אבל יאללה, אור בחוץ.
אלך לישון.

טל חמודה ממש, אני שם לב ככול שאנחנו מתקרבים ומביישים פחות.

היא קראה לי חומד! אני מניח שבצחוק, אבל בכל זאת. היא הייתה
היום בים.

אוי, שכחתי לספר לך איזה טיפוס של ים נהייתי.

בקצרה - נהייתי טיפוס של ים. הלכתי 4 פעמים בשבועיים. זה מכובד
מאוד, כי במשך השנתיים האחרונות הייתי 4 פעמים, ופתאום,
בשבועיים, ככה, זה יוצא מן הכלל. ממש משונה.

אני אוהב את הים. לוקח לי זמן להתרגל לחול, אבל אני אסתדר, עם
הזמן.

אני צריך ללכת לשם פעם עם טל. אבל קודם נלך להר הזבל, ואני
אקריא לה את "ארול". לא שיר רומנטי במיוחד, אבל שיר יפה.

כבר מתחיל להמאס לי ממנו.

יאללה, חצי קיבה עוכלה לה.

לילה טוב.
וסליחה על האיחור בכתיבה.

אני צריך לסגור את כל התריסים, בשש ועשרה כבר יש הרבה אור
בחוץ.

יום טוב. שיהיה.

יואב.

== סוף הקלדה, יום רביעי 6 לאוגוסט, 6:12AM ==







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תביאו טישו, אני
הולך להתעטש!!


-האיש האדום
שלמעלה בצד


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/9/03 2:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישו השחור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה