כשנסעת, לא אמרת שלום,
אני עדיין מתבוננת בחלון, מחכה לבואך,
מסתובבת באותו גן שהיינו בו לאחרונה,
מנסה לחוש את אותם הרגעים הבלעדיים בהם היינו יחד ולבד.
אותם רגעים שבהם חשתי רק את הרגע, כאילו אין מחר.
אני מקווה שנשאר לי ממך יותר מהזיכרון
ואם זה רק הזיכרון, אז היית לי הדרך וגם המדריך,
לימדת אותי להאיר את הדרך, גם כשהיא נראית חשוכה,
גם כשנראה כי עדיף לסגת לאחור,
אמרת שעדיף להיכוות ולנסות מאשר לא לחוש ולא להרגיש אף-פעם.
ואני ניסיתי, כדבריך, ומקווה להמשיך לנסות.