אני לא מדבר הרבה, באמת שלא. אני יכול לשבת שעות ליד מישהו,
להסתכל סביבי, להסתכל על התקרה ולא להרגיש לא בנוח. בסופו של
דבר הוא יגיד משהו לא מעניין ואני אענה תשובה מנומסת. בחנתי את
הגבר שישב לידי. הוא היה אולי בשנות העשרים המאוחרות של חייו,
גבוה, שחום עור, רזה, מראה כללי סביר, לא מישהו שהייתי מצפה
שיגיע לכאן. בדרך כלל מי שמגיע לכאן לא מרוצה מהחיים שלו או
שיש לו בעיה מסוימת. הייתי סקרן לגביו והחלטתי ליזום שיחה.
"כמה זמן אתה כבר פה?" שאלתי.
הוא הסתכל סביבו ובחן את הסביבה, כאילו לראות אם הייתה תחלופה
של אנשים בזמן שהוא מחכה, "כמה שעות, לא ממש שמתי לב לשעון".
"השעון זה אולי הדבר היחיד שכדאי לך לשים לב אליו במקום הזה".
הצהרה שמיד חייבה הסבר כשהוא הביט בי באופן תמוה. "הזמן פה
עובר יותר מהר מאשר בחוץ , כדי שלא תרגיש שאתה מחכה הרבה, שעות
פה יכולות להיות חודשים ואפילו שנים בחוץ" עניתי. הוא לא נרתע
וענה כי הוא מחכה למשהו חשוב באמת והצביע על הדלת שישבנו מולה
"אתה רואה את הדלת הזאת?".
"מה איתה?" שאלתי.
"באתי לכאן בחיפוש אחרי האחת והיחידה, אתה יודע, אהבת אמת."
הוא התחיל להסביר לי ואני רק חייכתי, אהבת אמת הייתה אחת
מהמיתוסים האלה שאף אחד לא ממש הצליח להוכיח או להפריך. "ברגע
שהיא תעבור פה, היא תפתח את הדלת ואני אכנס אחריה". הסתכלתי
עליו, עבר הרבה זמן מאז שפגשתי מישהו כזה תמים.
"ואז תמשיכו את חייכם בחוץ? אתה ואהבת האמת שלך?" שאלתי.
"זה מה שפקיד הקבלה בכניסה הסביר לי" ענה בנחרצות.
"זאת פעם ראשונה שלך כאן? במקום הזה?" שאלתי והתשובה הייתה
צפויה וחיובית.
"בוא ואסביר לך איך המקום הזה עובד, יש לך זמן?" שאלתי כשברור
לי שהשאלה היא רטורית אך הוא ענה שיש לו את כל הזמן שבעולם עד
שהיא תגיע.
" אז ככה..." התחלתי להסביר לו בלי לייחס חשיבות לתשובה שלו,
"המקום הזה מותאם לכל אדם באופן אישי. אתה מגיע לכאן עם
השאיפות שלך והרצונות שלך, מקבל מספר בתור וממתין. לרוב אנשים
פשוט נעלמים, מתאיידים באוויר. הזמן בחוץ לא מפסיק ומשפיע על
מה שקורה כאן. כשאתה מת בחוץ , אתה נעלם מפה עם כל השאיפות הלא
ממומשות שלך ובלי להיות מודע לזה, בזבזת תקופת חיים שלמה".
הוא הביט בי המום לרגע, "מה עם יוצא דופן? לכל דבר יש יוצא
דופן!" שאל בטון כזה כאילו שציפה ממני להגיד כי הוא צודק והוא,
הוא יוצא הדופן.
"נכון, לכל דבר יש יוצא דופן" עניתי והצבעתי על התור שהיה בצד
ימין שלנו. התור השתרך למרחק רב ועמדו בו דמויות ללא זהות
ברורה, ספק נשים, ספק גברים עם תווי פנים מטושטשים וכל תשע
דקות נכנס אחד מבעד לדלת ונעלם. "זאת לא רק תחנת ביניים, זו גם
נקודת ההתחלה. כל אלה שמתחילים את דרכם בחוץ, מתחילים מכאן.
פעם גם אני ואתה עמדנו בתור הזה, אבל אף אחד לא זוכה לזכור את
זה. זה יוצא הדופן שלך!"
סתם שיחה שהתחילה מספק שעמום, ספק סקרנות הפכה למשהו שהוא מצא
בה עניין ואני מצאתי בה הנאה. הוא הביט סביבו, והצביע על דלת
שהייתה מצד שמאל שלנו, "מה זה? כניסה לאצטדיון? למה צריך
אצטדיון במקום הזה?" שאל בתמיהה.
"זה? זה בשביל כל אלה שמחכים לזכות בלוטו, יושבים להם
באצטדיון, מחזיקים פתק קטן ביד ומחכים שיקראו בשם שלהם. נכון
שכל יום קוראים למישהו אחר אבל רובם מעבירים שם תקופת חיים
שלמה. החכמים קמים והולכים, הטיפשים, חלק יגידו האופטימים,
נשארים עד שהם נעלמים".
השיחה נקטעה כשמישהו נוסף שהתיישב לידי הסב את תשומת לבי,
"סליחה, גם לך חם?" שאל.
"חם?" שאלתי בתדהמה, "לא מרגישים כאן לא חום ולא קור" עניתי.
הוא הביט בי כאילו לא מבין מה קורה ואז ניסה להסביר, "רגע אחד
הייתי במיטה שלי, ישן, ופתאום אני פה, מה קורה כאן?"
הסתכלתי עליו וחשבתי רגע, זה היה קורה לפעמים, טעויות במערכת,
דברים בלתי מוסברים.
"תמיד חם במקום שבאת ממנו?" שאלתי.
"תמיד? מה פתאום תמיד, זה קיץ והמזגן שלנו התקלקל" ענה.
חייכתי, "זה קורה לפעמים בלילות הקיץ החמים, שב כאן כמה דקות
וזה יעבור, תחזור כלעומת שבאת ולא תזכור שום דבר".
הרגעתי אותו והמשכתי בשיחה המקורית, "אז איפה היינו?"
"הסברת לי על המקום הזה, שהוא כמו חדר המתנה לאנשים שמחכים
שיקרו להם דברים".
"אז הבנת!" חייכתי.
"הבנתי מה?!" הסתכל עליי מבולבל עוד יותר.
"אל תחכה שהיא תבוא אליך, אם באמת יש כזה דבר אהבת אמת לך
ותמצא אותה!" עניתי בתקיפות.
"רגע אחד, ומה אתה עושה פה?"  
"מחכה, כמו כולם" עניתי.
"כן, את זה הבנתי. אבל מחכה למה?" שאל בקוצר רוח.
"אני מחכה שמישהו סוף כל סוף יבין ואז אולי אנשים יפסיקו לבוא
לכאן" עניתי.
"ואז מה?" שאל.
"ואז אני אוכל לשבת בשקט ולחכות שהזמן יעבור".