[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ין חדד
/
העיר השניה שלי

זה סיפור נוסטלגי לבעלי עין יבשה.
זה סיפור של פיסת ארץ אחת, ליד כיכר הנביאים בשכונת הדר
בחיפה.

 פעם היה שם קולנוע 'ארמון', מאולמות הקולנוע הישנים.  הקטנים
כבר לא מכירים. הגדולים אולי עוד זוכרים- היכלות של מאות
מקומות ישיבה, מסך ענק ונברשות שתלויות מהתיקרה.
באמצע שנות השמונים, כשהייתי ילדה, עוד הספקתי לראות בו את
'אי.טי.' עם ההורים שלי. האולם היה מוזנח ועוד היו בו סימני
פאר ישן שלא תוחזק והפך את אולם הקולנוע הזה לעלוב עוד יותר.
נדמה לי שאמא שלי סיפרה לי אז, שבפעם הראשונה שאבא שלי הזמין
אותה לבילוי איתו, זה היה לסרט  בקולנוע ארמון המפואר. היא לא
זכרה איזה סרט הם ראו אז .
היא זכרה שפעם, כשהם היו צעירים ושכונת הדר נחשבה לאזור ששווה
לגור בו, קולנוע ארמון היה אחד מבתי הקולנוע המפוארים בארץ,
וכל ביקור בו היה חוויה  יוצאת דופן.

זה סיפור על אי-תרבות אחד בשכונה מזדקנת, בעיר פועלים
מנומנמת.

אז כמה שנים אחר כך, אחרי שראיתי שם את אי. טי., קולנוע ארמון
הפסיק לגמרי למשוך אליו קהל ונסגר. סרטי הקולנוע הוגלו לאולמות
קטנים יותר במרכזי קניות סגורים יותר. כמו רוב האולמות הישנים,
קולנוע ארמון היה בדרכו להפוך לעוד חורבה נטושה אבל לקראת שנות
ה-90, מישהו החליט לשפץ אותו ולפתוח שם, באותו אולם מקום חדש.
הוא קרא למקום הזה מועדון  ה-'High Way' והחלל הגדול הפך לאתר
הופעות וריקודים של אוהבי ניו-וויב (ככה קראו אז למוזיקה
הבריטית, המנוכרת-אדישה-רגישה).

בתור מחווה אצילית לימי הקולנוע השאירו בעלי המועדון פינה קטנה
בפאתי רחבת הריקודים, שבה הוקרנו סרטי קאלט מול כמה שורות
קצרות ייצוגיות  של מושבי קולנוע ששרדו מהתקופה הישנה. את
הפסקול של הסרטים אפשר היה רק לדמיין, למרות שלפעמים מוזיקת
הניו ווייב היתה מתחברת בצורה מדויקת לתמונות שריצדו על המסך
(רוקי הורור שואו או ארוחה עירומה למשל).
הופיעו שם נושאי המגבעת והחברים של נטשה ופורטיס, ואם בחיפה
היה אי פעם משהו שקצת הזכיר פאנק, זה היה הקהל שבא לשם. אמנם
באיחור של 15 שנה יחסית לשאר העולם, אמנם בממדים זעירים, אבל
בכל זאת... פאנק בעיר הפועלים האדומה, שאיבדה את הצבע עם
השנים.

אז עברו עוד כמה שנים וה- High Way  שינה את השם למועדון העיר
השניה ה-' Second City'  שכרגיל עם השמות של המקום זה, הבריק
בדו-משמעות (חיפאים  יבינו את האירוניה שבלקרוא למועדון- הכביש
המהיר...). זו היתה התקופה שהמקום הזה נהיה לחצי-בית בשבילי.
ההופעות באולם שלמעלה- עם הגג שהיה נפתח בלילות של ירח מלא.
המועדון הדחוס שלמטה, שבו שחור היה הצבע ועצב היה מצב צבירה
הכרחי. ילדים אבודים רקדו את נשמתם המיוסרת לקול שירתו של סולן
ג'וי-דיוויז'ן המתאבד, וילדים אבודים עוד יותר היו יושבים
במפלס שמעל רחבת הרוקדים עם גב רכון ראש מוטה בזוית אפופת
מחשבות עמומות ומבטם עוקב בעדנה אחר הדמויות הנעות מלפנים.
אותם ילדים מפרנסים היום, מן הסתם, לא מעט פסיכולוגים בארץ
ואולי גם בלונדון או ברלין.  
ברמנית סקסית עם תספורת קארה מבולגנת בקפידה ופרצוף מתגרה
היתה מוזגת את הבירה או וודקה חינם ושולחת את באי המקום לעוד
לילה הזוי. דרך עיניים אדומות אפשר לקלוט בלונדינית חוורת
עטויה חליפת עור צמודה ומגפי שפיץ מתחככת בעמוד שלצד הרחבה (אף
אחד לא הזמין אותה במיוחד או שילם לה, היא באה לשם לרקוד כדי
לבלות, לא כדי להתפרנס). בקצה השני של הרחבה, היה בחור אחד
נמוך וגמיש במיוחד מתפתל סביב בובת ברבי אנושית (בעלת שער שחור
כמובן). לידם רוקדים שני קיבוצניקים עם תלתלים ונעלי עבודה
שהגיעו במיוחד כדי לבלות בעיר השניה, כאילו אין מחר (אבל יש
והוא כבר התחיל לפני 3 שעות בערך, לפי השעון של העולם שבחוץ).

המציאות היומיומית של החיים בחוץ לא השאירה הרבה בררות למי
שבמקרה טיפס פעם אחת יותר מידי במדרגות הכניסה לעיר השניה, אלא
להתמכר לאותה אוירה אפלולית קברטית שמלאה את המקום הזה בכמויות
באותה תקופה. וככה חורף וקיץ ועוד חורף ועוד קיץ. לילות חמישי
ושישי ושבת. מגיעים באחת (פחות עשרים) ועוזבים את המקום עם
הזריחה, ועם צפצופים באוזניים.

דמויות קבועות ודמויות חולפות, מוזיקה חדשה מחלחלת, ודור חדש
שלא ידע את הג'וי התחיל למלא את הרחבה. רוב הילדים שאמצו את
המקום בתקופה ההיא כבר מצאו לעצמם בתים וחצאי בתים אחרים.
לקראת סוף שנות ה-90 גם המועדון הזה  הגיע לסוף ימיו. צו סגירה
הוצא לפועל, וכוחות נדל"ן פעלו להריסתו של המבנה על גילגוליו
השונים והיקרים למעטים וטובים כל-כך. פיסת הקרקע עליה ישב
המועדון התגלתה כיקרה מידי מכדי להמשיך לקיים בה פעולות תרבות
ובילוי לצעירים. הוחלט שיבנה שם מגדל משרדים.

שמעתי שבלילה האחרון לפני הסגירה, חילקו לאנשים פטישים
ואיזמלים, שיתחילו במו ידיהם להרוס את המקום שאת אובדנו היה כה
קשה לעכל. בעלי המקום פתחו לא רחוק משם את ה'סיטי-הול' מועדון
עם 3 אולמות ריקודים בשלושה סגנונות שונים. באולם הגדול רוקדים
האוס. לפחות המסורת של איחור של 15 שנה עדיין ממשיכה בעיר
האדומה.
זה סיפור עצוב אני חושבת.

והיום, שנות האלפיים. בקומה הראשונה של בניין המשרדים,  באותו
מקום שהיה קולנוע ארמון ואחר כך היה ה-היי וויי ואחר כך העיר
השניה,  יש חנות גדולה של סופר-פארם. תוך כדי שיטוט בין דוכני
הקוסמטיקה, מוצרים לתינוקות עם דמויות של דיסני וארונות של
תרופות,
לפעמים שומעים שם ברקע איזה שיר חדש של יו-2 או ערן צור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"Light a
candle"

נרות משה הולכים
גלובלית


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/03 11:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ין חדד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה