[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יואב תירוש
/
סטטיסט

אני חושב שהפעם הראשונה ששמתי לב ליוני ולדנה, היה ביום שבו
הבוס שלי אמר לי שהוא רוצה לראות אותי ביום שלמחרת. הייתי לחוץ
מצד אחד, וגם מלא תקווה מצד שני. או שהוא רוצה לפטר אותי, או
שהוא רוצה לתת לי העלאה. לא ראיתי כאן אופציה שלישית, וגם אם
הייתה, היא בוודאי לא תחול עליי כי הכל בחיים שלי מלודרמטי.
הכל או שחור, או לבן.
עליתי על האוטובוס בדרך הביתה. תמיד הייתי נוסע הביתה
באוטובוס. לא שלא היה לי כסף למכונית, פשוט לא רציתי לשים את
החיים שלי בידיים של עצמי. יש לי בעיית ביטחון עצמי, אתם
מבינים.
בחצי שעה הראשונה של הנסיעה, כשהאוטובוס נוסע במהירות של צב
שיכור בים של דלעת, ניסיתי לנגן במוחי את השיר "רומיאו ויוליה"
של Dire Straits עשרות פעמים. בסוף מאסתי בו, והחלטתי לבהות
באנשים. ובדיוק באותו רגע שמתי לב שזוג נערים התיישב בספסל
שמלפני.
מכל המקומות, באוטובוס שהיה פנוי בצורה מוזרה, הם החליטו
להתיישב דווקא בספסל הזה. רציתי למחות על כך שהם חוסמים לי את
תחום הראייה, אבל אז פתאום החל הבן לצעוק.
"דנה, אני לא מבין על מה את כועסת עליי כל-כך!!!"
"על מה אני כועסת, יוני?" שאלה הנערה ששמה, מסתבר, הוא דנה.
"אולי בגלל ששאלת את אחותי כל כמה זמן אני מאוננת!!!"
"אז מה? כשעשיתי את זה לאח של דורון כולם צחקו!"
"אחותי בת 8 יא חתיכת אידיוט חסר טקט."
יוני השתתק למספר דקות.
המחשבה הראשונה שחלפה בראשי, הייתה לנצל את השתיקה שלהם ולבקש
מהשניים לשתוק ולהפסיק להפריע למנוחת הנוסעים האחרים, שלא ממש
רוצים לדעת באיזו תכיפות דנה מאוננת. בסוף החלטתי לשתוק, כי
שמתי לב לכך שחוץ מאיתנו אין עוד אף אחד בחלק הזה של האוטובוס,
ואז הם היו חושבים שאני מצוטט להם לשיחה... מה שדי היה נכון,
אבל הם לא היו צריכים לדעת את זה.
"טוב... נו... אני מצטער." יוני דיבר שוב.
"כן, אני יודעת שאתה מצטער. אתה תמיד מצטער."
"נו, מה את רוצה ממני? את יודעת שככה אני. כל מה שאני מבקש זה
שתסלחי לי." יוני כבר ממש התחנן. אולי הוא לא היה מודע לכך,
אבל הוא ממש נשמע כמו בחורה.
"אני אסלח לך, ואז מה? ואז תלך ותעשה משהו כזה עוד פעם."
"נו באמת! את יודעת שאני לומד מטעויות."
"אבל כמה טעויות בנאדם אחד יכול לעשות?"
"42." ענה יוני עם גיחוך קל.
"מה?" גילתה דנה בורות מדהימה.
"לא חשוב. טוב, אני צריך לזוז. ביי." יוני לחץ על כפתור
ה"עוצר", וקם לרדת לתחנה שלו.
"ביי." מלמלה דנה, והשתתקה. היא ירדה בתחנה הבאה, ואחרי שהיא
הלכה אני נותרתי באוטובוס לבד, שמח ומאושר על השקט שסוף סוף
חזר אליי.





ביום שלמחרת הודיע לי הבוס שהם עורכים קיצוצים בחברה, ושבמסגרת
אותם קיצוצים הם מפטרים את כל אנשי המחלקה שלי. אני מוכרח
להודות שהידיעה שהפיטורין הן לא משהו אישי, ושאני גם לא היחיד
שנדפק בהחלט עודדה אותי, כי לא יצאתי הפריאר היחיד. הנחתי
שמעכשיו אני אצטרך להתחיל לחפש עבודות. בהתחלה חשבתי שלפחות
עכשיו כשאני מפוטר אני לא אצטרך לנסוע באוטובוס כל הזמן. לא
שהיה לי בעיה עם האוטובוס. להיפך, דווקא נהניתי מהנסיעות
השקטות וחסרות הלחץ. פשוט הרגשתי לפעמים שאני משקיע יותר מאמץ
מחשבתי על איך לשרוד נסיעה באוטובוס מבלי להשתעמם למוות מאשר
המאמץ שאני משקיע בעבודה. אבל אז נזכרתי שיש גם דבר קטן, פעוט
ומעצבן שקוראים לו "ראיונות עבודה", שבשביל שתהיה לי עבודה אני
צריך ללכת אליו.
ככה שלא נפטרתי מהאוטובוסים.
בנסיעה הביתה, אחרי שפיטרו אותי, היה דלוק ברדיו הרפסודיה
הבוהמית של Queen אז שעשעתי את עצמי עם המנגינה הזאת עד שבאותה
תחנה שהם עלו בה פעם שעברה, הגיחו לתוך האוטובוס יוני ודנה,
והתיישבו, שוב, בספסל שלפניי. למעשה, שמתי לב לכך שישבתי הפעם
באותו מקום כמו פעם שעברה, ושיכול להיות שיוני ודנה הם פשוט
מהטיפוסים האלו שיושבים במקומות קבועים. מהאנשים שלא מסוגלים
לשבת אלא אם כן זה באותו מיקום בו הם תמיד יושבים. אף פעם לא
חיבבתי אנשים כאלו במיוחד, צריכים לדעת להתפשר בחיים, כך
גרסתי.
"אתה לא חושב שזה מסוכן?" דנה שאלה את יוני כשהתיישבו.
"לא! למה שזה יהיה מסוכן?"
"השם 'סאלי' לא אומר לך שום דבר?"
"קודם כל, דנה, נטע היא לא סאלי, וחוץ מזה, אני לא מתכוון
להיפגש איתה."
"אבל אתה אומר לה הרבה יותר מדי על החיים האישיים שלך!"
"דנה, אם מישהו ירצה לפגוע בי, אז תאמיני לי שהוא יוכל לעשות
את זה גם מבלי לדעת שאני דלוק על בת מכיתה ח', שאני אוהב את
'המשחק של אנדר' או כל דבר אחר שאני מספר לה."
"כן, אבל זה עדיין מגדיל את הסיכון." חזרה והדגישה דנה בסגנון
של מורה.
אחר כך הם המשיכו לדבר על האינטרנט, וגיליתי שהפעם, במקום
לכעוס על כך שהם מפריעים למנוחתי, אני מקשיב להם בעניין. אני
בדרך כלל לא טיפוס חטטן, וכעסתי על עצמי שאני מצוטט לאנשים
אחרים בשיחה, אז גמרתי בלבי לשבת בפעם הבאה במקום שונה, וככה
אני אמנע מלהקשיב לחיים של אנשים שאני אפילו לא מכיר.





התחלתי לחפש עבודות. ביום שלמחרת הפיטורין שלי, הלכתי לראיון
העבודה הראשון שלי. דווקא הלך טוב. הבוס היה חביב למדיי, והוא
אפילו אהב את "פינק פלויד", למרות שהוא העדיף אותם בתקופה
הפסיכודלית שלהם.
לבסוף הבנתי שהסיבה שהוא היה כל כך נחמד אליי, היא כנראה בגלל
שלא היה לו לב להגיד לי שלא התקבלתי לעבודה. שקוע בהתמרמרות
עצמית, עליתי על האוטובוס והתיישבתי, כפי שהחלטתי ביום שלפני
במקום שונה מאיפה שישבתי בפעם שעברה. בשביל להעביר את הזמן,
הוציא מוסף שבת ישן של "ידיעות", כי לא הייתה לי עדיין הזדמנות
לקרוא אותו. למרות שהוא לא היה ממש אקטואלי, היה שם את הטור
השבועי של מאיר שלו, שכתב מאמר מבריק על המקורות התנ"כיים של
המילה "חומוס".
בעודי קורא להנאתי את המוסף, הופיעו יוני ודנה, ולמרות ששיניתי
את מקומי, הם התיישבו, שוב, בספסל שלפניי.
חשבתי לזוז, אבל משהו השאיר אותי דבוק למקום. אז עשיתי כאילו
אני קורא, כשלמעשה האזנתי, בחטטנות מפליאה, לשיחתם.
"יוני, אתה באמת מאמין בזה או שאתה סתם אומר את זה כדי להישמע
חכם?"
"נראה לי שיש בזה שילוב מעוות של השניים."
"נו, תדבר ברצינות לשם שינוי."
"מה? אני כל הזמן מדבר ברצינות. הנה, רק אתמול הבאתי ליאיר את
שיעורי הבית, ולא אמרתי אפילו הערה צינית או הומוריסטית אחת."
"אתה שונא את יאיר."
"מה הקשר?"
"..."
"נו, אז על מה דיברנו?"
"אני לא בטוחה שאני רוצה להיזכר."
"לא, רגע, חכי. זה היה קשור איכשהו באיגואנות?"
"איגואנות?!"
"לא יודע... חשבתי, אולי..."
"אמרת לי משהו בקשר לזה שלא אכפת לך למות."
"עכשיו את מעוותת את מה שאמרתי. אמרתי שאני בהחלט אוכל להבין
את זה אם אלוהים יחליט להרוג אותי."
"אתה מוכן בבקשה להסביר לי את המשפט המטופש הזה?"
"מה מטופש כאן? כל יום שאני חי, אני חש תחושה עזה של הפתעה.
מאז שנפרדתי מענבל, אני מרגיש כאילו אין לי מקום בעולם."
"חשבתי שלא אהבת את ענבל."
"בטח שלא אהבתי אותה. אחרת למה נפרדתי ממנה?"
"אז מה הנקודה שלך?"
"הנקודה שלי, היא שכשהייתה לי חברה, הייתה לי משמעות בחיים.
הייתי 'החבר של...'. אבל עכשיו אני סתם אחד מהסטטיסטיקה. הגורל
שלי הוא למות, כמו כל שאר האנשים שאין להם גורל בחיים."
"ועכשיו זה השלב שבו אני אמורה להבין מה אתה אומר?"
"תראי, זה ממש לא מסובך. כל החיים שלי, הדבר היחיד שאני עושה
זה לבהות באנשים. כבר שנה שאני דלוק על אותה הבת, ואין לי ממש
אומץ לעשות שום דבר בעניין. המוות שלי פשוט לא ישנה לאף אחד.
כולם ימשיכו לחיות כרגיל, מבלי לזכור אותי. אני לא אהיה רבין,
אני לא אהיה דאגלס אדאמס... לעזאזל, אני אפילו לא אהיה הזמרת
הזאת שנחנקה מכריך. אני סתם אהיה יוני ווייצמן. סתם עוד
סטטיסט."
"בטח שהמוות שלך ישנה! הוא ישנה לי! אני יודעת שאני אבכה אם
אתה תמות."
"חחח... את השלישית שאומרת לי את זה בחודשיים האחרונים. אבל זה
ממש לא משנה. את תבכי, ואז תמשיכי לחיות את החיים שלך."
לפני שהוא נתן לדנה הזדמנות לענות, הוא לחץ על כפתור ה"עוצר"
וירד מהאוטובוס.





ככה זה המשיך במשך שלושה חודשים. כל נסיעה, לא משנה איפה
ישבתי, יוני ודנה התיישבו לפניי ודיברו על אספקט זה או אחר
בחיים שלהם. לפעמים הם כעסו זה על זה, לפעמים הם שיתפו אחד את
השני, ולפעמים הם פשוט שתקו. בינתיים התברר לי שהחששות שלי היו
טיפשיות למדיי, ושהתקבלתי לעבודה שרציתי. התנאים היו אפילו
יותר טובים מאשר בעבודה הקודמת, השכר היה גבוה בהרבה, והחברים
שלי לעבודה היו משעשעים ביותר.
יום אחד, נשארתי בבית חולה כי הבת של אחותי, ששמרתי עליה בשבת,
הדביקה אותי בשפעת. מדוכא ומשועמם, הדלקתי את הרדיו, כולי
תקווה לשמוע משהו טוב. הרדיו הפתיע אותי. מתוכו בקע השיר Wish
You Were Here של פינק פלויד. תחילה הייתה מאושר ושרתי ביחד עם
דיווד גילמור... או רוג'ר ווטרס, אף פעם לא ידעתי לעשות את
ההבחנה בין השניים. אבל פתאום נזכרתי שהפעמיים היחידות בהן
שמעתי את הרדיו משמעים את השיר הזה היה לפני פיגוע, וביום
הזיכרון ליצחק רבין. אומרים ששדרני הרדיו נוהגים לרמוז על
פיגועים שאסור להם לדווח עליהם בעזרת שירים עצובים, והנחתי שגם
הפעם בזה מדובר.
הדלקתי את הטלוויזיה בערוץ CNN, ולגמרי לא בהפתעה ראיתי תמונות
של פיגוע ומתחתיהן הכתובת "פיגוע בישראל - אוטובוס במרכז מדינת
ישראל נפגע כתוצאה ממה שנראה כאירוע חבלני."
לא הייתי צריך להסתכל הרבה זמן בשביל לקלוט שהפיגוע קרה בקו
שבו אני נוהג לנסוע. השעה תאמה את זמני הנסיעה שלי, זיהיתי את
האזור, וחוץ מזה, האוטובוס היה זהה למדיי לזה שנסע בקו זה
באותן שעות.
בדיווח הראשוני נאמר כי כל מי שהיה באוטובוס מת, או נפצע
אנושות. הדבר היחיד שעליו יכולתי לחשוב, היה 'מזל שאני לא
הייתי שם'.





בימים הבאים נמנעתי מלנסוע באוטובוס. לא בגלל שפחדתי מפיגועים,
אלא פשוט כי זה היה נותן לי תחושה כאילו אני דורך למישהו על
הקבר. לעבודה החדשה נסעתי במוניות שירות.
כסוף סוף חזרתי אל הקו הרגיל שלי, זה היה נורמאלי בצורה
מפחידה. הנהג בחדש, שהחליף את הנהג הישן שאיבד את שתי ידיו
בפיגוע, היה נחמד ביותר ואפילו חייך אליי כשאמרתי לו "תודה."
כמו שאני תמיד נוהג להגיד לנהגים שמגיבים בדרך כלל במרמור
עצבני.
התיישבתי ובהיתי מחוץ לחלון. הכל נראה נורמאלי. האנשים חיו את
חייהם, בתי הקפה בעיר היו פתוחים, חנויות הבגדים שרצו נערות
מתבגרות שהתפלחו מבית הספר בשביל למדוד זוג מכנסיים, והעיר
הייתה הומה בבני אדם, שהלכו ועשו את הפעולות היום יומיות שלהם
בטבעיות.
בנסיעה בחזרה היה לי את אותו נהג, ושוב הוא חייך כשאמרתי לו
תודה. שוב התיישבתי באותו מקום, לא בגלל שישבתי בו פעם שעברה,
אלא סתם בגלל שהוא המקום עליו התמקדתי בכניסה לאוטובוס.
שוב בהיתי מחוץ לחלון, הפעם באדישות מסוימת. כמעט ולא שמתי לב
למתרחש בחוץ, מלבד לנוכחותן של איזו אישה מסוקסת או שתיים.
כעבור חצי שעה של נסיעה, נכנס לפתע זוג מצחקק. הזוג שהתיישב
בספסל שלפניי, התחילו להתמזמז בבוטות, ונדמה היה כאילו הבן
שואב לבת את הפרצוף.
לקחו לי מספר שניות להבין שהבת היא לא אחרת מאשר דנה. הבן
בהחלט לא היה יוני, ואז נזכרתי שבחדשות אמרו את השם 'יוני
ווייצמן' כאחד הקורבנות של הפיצוץ.
ואז פתאום, מבלי ממש לשלוט בעצמי, קמתי מהספסל שלי ופניתי לעבר
הזוג המתמזמז. הם, שקלטו שמישהו מביט עליהם הפסיקו מיד, והביטו
בי בחזרה.
"זונה." אמרתי לדנה.
לקחו לה מספר שניות להבין על מה אני מדבר, וכשהיא סוף סוף קלטה
היא פרצה בבכי.
התרחקתי מהם ולחצתי על כפתור ה"עוצר". ירדתי בתחנה למרות שהיא
לא הייתה התחנה שבה ירדתי בדרך כלל. בירידה מהאוטובוס ניסיתי
לחשוב פתאום למה דיברתי אל דנה ככה. הבנתי שהיא בעצם עשתה,
בסופו של דבר, בדיוק את מה שיוני אמר שהיא תעשה, ושהוא בטח לא
היה כועס עליה, אז למה שאני אכעס עליה. החלטתי לעלות על
האוטובוס ביום שלמחרת ולהסביר לה את הנסיבות שבגללן אמרתי לה
את מה שאמרתי.
עליתי על האוטובוס הבא שעצר בתחנה.
רצה הגורל ואיתי בתחנה חיכה מחבל ערבי, שהתפוצץ ברגע
שהתיישבנו, זה ליד זה. הכי מצחיק בכל העניין הזה היה שבגלל
העוצמה החלשה של הפיצוץ, רק אני והוא נהרגנו, בעוד כל שאר
הנוסעים באוטובוס יצאו פצועים קל.
כנראה שהייתי יותר מדי עסוק בחיים של יוני ודנה מכדי לשים לב
שאני בעצמי, הייתי סטטיסט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נחמד פה.





אחת שמחפשת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/01 0:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואב תירוש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה