היא עלתה לאוטובוס המוביל צפונה. רחוק ככל האפשר מהבית,
מההורים, מהזכרונות הכואבים והישנים שהציפו את לבה בכל פעם
שנותרה חסרת-מעש לרגע בודד אחד. מעולם לא ידעה כיצד להתנתק
מהעבר בקלות, ובטח שלא הצליחה לעשות זאת עכשיו - כשהעבר נראה
מלא-חיים בעוד ההווה נראה אפור וריק. למרות שעברו כמה חודשים
תמימים מאז - לא הצליחה למחוק את הכאב החד ולעצור את הדמעות
הצורבות את עיניה בכל פעם שפניו צפו ועלו בזכרונה, או בכל פעם
ששמו התגלגל בעדינות על שפתיה, בהיגוי המיוחד השמור לה בלבד.
האוטובוס היה עמוס חיילים, כרגיל. מי עוד נוסע ב - 301 ביום
חמישי בצהרים. גם מראה החיילים העלה דמעות בעיניה. זה לא מכבר
הייתה חלק מהם, ונדמה שלעולם לא תצליח להתנתק מהפטריוטיות לה
הורגלה בשירות. רובם ישנו, כיאה לחיילים החוזרים הביתה
מחופשה... גם היא לא הספיקה לשכוח את התאווה לאסוף פיסות-שינה
בכל רגע נתון, בוודאי ובוודאי שבנסיעות ארוכות כל-כך, כדיי
להספיק ולנצל את הסופ"ש הקצר עד תום. להספיק ולדחוס את מה שהיה
בעבר כל עולמה - חברים, משפחה, ספרים, לארבעים ושמונה שעות
בלבד. היא לא יכלה להתאפק, וסקרה אותם אחד-אחד, מכף רגל ועד
ראש - החל מצבע הכומתה, תג היחידה, הסיכות. ניסתה לחבר בדמיונה
סיפור לכל אחד מהם - למרות שלא הכירה את כל התגים והסמלים.
נעליים חומות, מדים ירוקים, כנפי הצניחה, משקפי השמש הכהות
שחסמו אותו מפני העולם - "אני לא יכול לישון באוטובוס
בלעדיהן". כמה שנאה את המשקפיים האלה. ליבה החסיר פעימה
כשזיהתה אותו. היא התיישבה לידו, והוא הביט בה בתימהון לרגע קט
- ומיד לאחר מכן ממצמץ במבוכה - לא יודע מה לומר. פניו חתומות,
כרגיל, מסתיר את לבו פן ייחשף ויפגע. למרות שהייתה החלשה
מבניהם, ברגעי המבוכה תמיד תפקדה טוב יותר ממנו. כך היה
בפגישתם הראשונה, כשחיבקה אותו ללא אומר, ועיניה נוצצות באש
ילדותית ואוהבת, בעוד הוא מחזיק לה חיבוק חם - אך פניו קפואות
ואינן מסגירות דבר.
הפעם בחרה לא לומר דבר. רצתה לראות אותו מתפתל, מסמיק, מובך.
לא יודע מה לומר.
"שלום...", אמר כשהוא מטעים את ההברה האחרונה, מדגיש את ההפתעה
והשמחה-המזויפת לפגוש את אהובתו הישנה.
"שלום גם לך, מה נשמע"? אמרה במהירות אופיינית, מתאפקת שלא
להוסיף את החיוך ששבה את ליבו כשנפגשו באביב האחרון.
"בסדר גמור, מה את עושה כאן"?
"מטיילת..." ניסתה לחשוב על תירוץ כלשהו. בסתר-לבה קיוותה הרי
שתפגוש בו... אך התכוונה רק לנסוע לוואדי הישן, להקשיב לקול
המים השוצפים ולהביט בבתי הכפר-הישן בו בנו את בתיהם ראשוני
החלוצים, ליד בתי הפלאחים בגליל, ולהיזכר. כל כך אהבה את
הוואדי הזה. לא התכוונה כלל לגשת לבית שלו, או לנסות לחפש
אותו... די היה לה כשנפגעה מעקשנותה בפעם הראשונה שניסתה
להחזירו אליה.
"מטיילת לבד"? מצחיק היה לראות אותו מנסה להחזיק את בדל-השיחה
הקטוע כשראה שהיא אינה עושה זאת, כפי שהיה תמיד.
"מטיילת לבד. נוסעת לחברה בצפון".
שתיקה כואבת. רצתה לשאול למה עזב אותה... לאן ברח. ממה ברח.
האם באמת רצה להתמודד עם הבעיות שניחתו עליו לבד, או שמא הייתה
זו היא שהעיקה עליו - והוא רק ניסה לגונן עליה בתירוץ העלוב
שמשהו אחר קורה בחייו. האם באמת הוא צריך להיות לבד, לא רוצה
אף אחת בחייו כרגע, או שמא כבר מצא לעצמו נערונת אחרת, כמו
שהוא אוהב - תמימה, יפה - הוא אהב רק בחורות יפות, נמוכות
ורזות. קטנות - כדיי שיוכל להרגיש חזק.
"למה הלכת"? היא שאלה בתוכחה, מופתעת מהמלים שפרצו לפתע מפיה
שלה. "הרי הבטחת שלא תעזוב בלי לומר למה, כמו שהוא עזב...
הבטחת", אמרה בשקט ובעצב, כילדה המחפשת תשובה לשאלה שלא קיימת
תשובה עבורה.
הוא הביט בה, המום מהשאלה - ומנסה להסתיר זאת, כמובן. "אני לא
רוצה לדבר על זה".
"אני חייבת לדעת. חייבת. אתה לא מבין... איני יכולה לסמוך על
איש יותר. ואתה הרי הבטחת".
"אל תהפכי אותי לאיש הרע בכל הסיפור. לא הבטחתי דבר. תמיד
אמרתי שאת מתמסרת בקלות, ושאת חייבת להיזהר - אחרת תיפגעי".
"איך יכולת לעשות לי את זה"? היא הייתה בטוחה שאם יכל, היה
קופץ מהאוטובוס ומשאיר את רגשות האשם שעוררה בו בחלל הריק.
"לא עשיתי לך כלום. אמרתי לך מה הסיבה, אבל את סירבת להבין.
ההורים שלי..."
"שמעתי כבר את הסיפור הזה. ואתה יודע מה? אני לא מאמינה לך!"
"אל תאמיני", אמר באדישות מכעיסה.
"איך אני יכולה להאמין למשהו שאתה אומר, אחרי שהשתנית לי מתחת
לידיים מבלי להתריע מראש, מבלי להזהיר שמשהו לא בסדר..?"
"בגלל זה אני לא מסביר לך כלום. מה זה משנה אם גם ככה את לא
מאמינה"? הוא היה טוב בהתנצחויות מילוליות, ותמיד הותיר אותה
חלשה, חסרת-כל אל מול השאננות העיקשת והכואבת שלו.
"בבקשה תסביר לי למה הלכת. אני לא אפגע - לא משנה מה תאמר. אל
תנסה לגונן עליי".
הם הגיעו לתחנה בישוב הקטן שאהבה כמעט יותר מביתה שלה. "תשכחי
מזה. ותפסיקי להיות כ"כ חלשה. איני יכול לסבול זאת. מי ירצה
להיות עם מישהי חלשה כ"כ?" אמר, וירד מהאוטובוס. פשוט הלך. ברח
לו. והיא רצתה לצעוק, לרדת מהאוטובוס, לשאול, להכריח... אבל
המלים שאמר צרבו. לאן נעלם הילד המתוק והרגיש שפגשה לפני פחות
משנה?
היא נשארה אילמת במקומה. כואבת אף יותר מקודם.
לקחה את התיק הקטן שנשאה עמה, ירדה בתחנה הקרובה, חצתה את
הכביש, ועלתה על הקו המוביל לביתה בכיוון ההפוך.