כשאני מביט אחורה לחיים שלי לפני שהגעתי לכאן, אני לא ממש בטוח
מה גרוע יותר. עכשיו, או אז.
זה, כמובן, אמור להיות טיפשי למדיי מצידי. גן-עדן אמור להיות
המקום הכי נפלא בעולם. אבל אני? אני לא הצלחתי עדיין למצוא כאן
דברים מיוחדים שממש מבדילים בינו לבין גיהינום. נכון, האנשים
כאן הרבה יותר מחויכים וחביבי נפש, ואין לך תחושה תמידית של
קיסם ארוך במיוחד התקוע לך בתחת, אבל עדיין, אני לא מצליח
למצוא כאן את מקומי. אני אפילו התחלתי לחשוב שאולי אלוהים הביא
אותי לכאן כדי שזה יהיה הגיהינום שלי. סבל מוסווה בחיוכים.
למה אני לא מרגיש שייך? טוב, יש הרבה סיבות, אבל אני חושב שזה
בעיקר בגלל שאני יודע שמשהו חסר כאן. משהו שאמור להיות פה,
משהו שייצור בי את אותה תחושת אושר שגן-עדן אמור ליצור.
למעשה, אני יודע מה חסר. היא חסרה. היא הייתה אמורה להיות
כאן, אבל כנראה שמשהו בדרך התפקשש. אז עכשיו כל מה שנותר לי
לעשות זה לשבת כאן על איזה ענן נייח, ולקוות שמתישהו, איכשהו,
היא תגיע.

אני חושב שהזיכרון הכי מתוק שיש לי מילדותי, הוא אותם ימים
מדהימים, בהם כל שעשיתי היה לשכב על הדשא, שליד תחנת רכבת
שוממת - שבאופן פלאי הצליחה לשרוד את תהליך העיור רחב הידיים
ולהישאר עומדת - ומביט אל עבר השמיים הכחולים.
אני מעולם לא הייתי אחד מאלה שמתלהבים מעננים. לא, זה היה נדוש
מדיי בשבילי. תמיד הרגשתי שעננים מגבילים את המחשבה שלי, בדיוק
כמו טלוויזיה. העננים תמיד אמרו לי מה לחשוב ואיך לחשוב. לא
ולא. כשאני הייתי נשכב על הדשא ומביט אל עבר השמיים, הייתי תר
בשקיקה אחרי חלקים נטולי-עננים בשמיים ושם היו נחות עיניי.
כשהייתי עושה זאת, המוח שלי היה משתולל ממחשבות. אני מוכרח
להודות שמעצם היותי ילד הרבה מהמחשבות הללו היו על לוחמי-חלל
גברתניים ונסיכים אמיצים הלוחמים באויבי הממלכה, אבל מדי פעם
גם הייתי מעלה במוחי מחשבה מרהיבה מספיק, שהייתה מעסיקה אותי
למשך שעות על גבי שעות, לפעמים אפילו עד שקיעת החמה, וכשהייתי
חוזר הביתה רטוב כולי מהנוזל המוזר שתמיד מתלווה לדשא, היה לי
חיוך רחב על הפנים. במחשבה אחורה, אולי החיוכים שלי לא היו
הצעד הכי נכון, כי הם גרמו להוריי - שהיו בטוחים שהם נורא
חכמים כי היה לשניהם תואר בפסיכולוגיה - להיות משוכנעים כי
החיוך שלי מסתיר כאב ועצב קשים מנושא, ובעקבות כך הם שלחו אותי
לפסיכולוג, מה שדי דיכא אצלי את יצר ההרפתקנות, לפחות עד
הצבא.

זה היה באותה תקופה של החיים שלי, כשהייתי הולך אל עבר תחנת
הרכבת הנטושה, נשכב על הדשא ומביט בשמיים הכחולים, כשפגשתי
אותה לראשונה. היא נראתה מדהים, לא שממש שמתי לב לזה, שכן
הייתי, אחרי הכל, ילד קטן שלא ממש מתעסק בדברים טיפשיים כמו
בנות. הייתי פוגש אותה, מדי פעם, בבית ספר, אבל לא ייחסתי לה
משמעות מיוחדת מלבד היותה איום אפשרי ל"אנשים המגניבים", כפי
שכיניתי אז חבריי ואותי ביצירתיות רבה, כמו כל שאר הבנות בבית
ספר.
יום אחד, בעודי בוחן חלקה גדולה למדיי של תכלת מספר שש - כבר
הצלחתי למספר את רוב גווני התכלת - היא הופיעה מעליי, לבושה
בשמלה כחולה שלא ממש עשתה לה צדק. לקחו לי מספר שניות להבין
שהבלתי אפשרי קרה:
היא פלשה למקום הפרטי שלי.
לא שממש היה במקום שלט שבו צוין מפורשות כי התחום הזה שייך לי,
אבל היה לי ברור שאנשים לקחו את זה כמובן מאליו.
אבל היא, מסתבר, לא ראתה לנכון לכבד את קודש הקדושים הזה. היא
עם ה... ה... השמלה הכחולה הזאת שלה, העיזו להפריע למנוחתי.
קמתי במהירות על מנת למחות, אבל פתאום קלטתי שאם אני אצעק
עליה, אז היא תבכה, כי ככה בנות, הן תמיד בוכות מכל שטות.
ומכיוון שמעולם לא אהבתי במיוחד לגרום לאנשים עצב, גם לאלה
שפולשים לתחנת הרכבת הנטושה שלי, שיניתי במהירות את הטון של
השאלה שבין כה התכוונתי לשאול.
"מה את עושה פה?" שאלתי בשקט.
היא רק שתקה והביטה בי.
ניסיתי גישה שונה.
"למה את לא עונה?"
גם זה לא עזר במיוחד.
עמדנו, זה מול זו, בערך דקה שלמה - למרות שיכול בהחלט להיות
שזה היה יותר מדקה, כי אף פעם לא הייתי חזק במדידת זמנים - עד
שהיא פתחה את פיה לדבר.
"אכ... אכפת לך עם אני אשב כאן?" היא שאלה בפשטות.
אני רציתי להגיד לא, אבל לפי המבט המתחנן בעיניה הבנתי שזה
כנראה היה לה חשוב. אז בפעולה אבירית למדיי מצידי הנהנתי כאות
להסכמה, והיא רק אמרה לי "תודה", התיישבה ומיד השתתקה.
למרות שדי הפריע לי הנוכחות של מישהו לידיי כשאני יושב ומביט
בשמיים, הבלגתי ונשכבתי לצידה.
וככה נשארנו, שעתיים בערך ושתקנו, כל אחד מתבונן בדבר-מה משלו.
כשהתחיל להחשיך אז כבר התחלתי להתכונן לקום, אבל היא לא הראתה
שום נכונות לתזוזה מצידה. אז לקחתי צעד אמיץ.
"את לא באה?" שאלתי.
"למה ללכת?" היא שאלה בתמיהה.
"כי יש עוד מעט חושך." הסברתי לה. כאילו זה לא היה ברור.
"אז מה? מה רע כל-כך בחושך?" היא שאלה אותי בתמימות.
"למעשה, אף פעם לא חשבתי על זה. מה באמת רע בחושך? זה אותו
דבר כמו האור, רק שאין אור. לא?
אבל אז נזכרתי בסיבה שאימא שלי אמרה לי כל פעם שהיא נזפה בי על
כך שאיחרתי לשוב הביתה.
"בחושך יש אנשים רעים." טענתי בתוקף.
כדי להוכיח לה את כוונותיי לשוב הביתה, התחלתי ללכת, בתקווה
שהיא תצטרף אליי. אבל היא רק תקעה בי מבט נעלב.
"למה אתה הולך?" היא שאלה.
הבטתי בה בחוסר הבנה.
"כי עוד מעט חושך." הסברתי שוב.
"אבל אם תלך, אז מי יגן עליי מהאנשים הרעים?"
"למה שלא תלכי איתי?" שאלתי.
כעת היא בהתה בי.
לפתע קפצה ממושבה, ובמהירות התקרבה אליי ונאחזה בידיי.
"טוב." היא הסכימה.
וככה הלכנו שנינו בדרך הביתה, ולמרבית הפלא, אף איש רע לא תקף
אותנו.
ומאז, כל יום במשך חצי שנה, או שאולי זה היה שלושה שבועות, כל
אחד היה מתמקם במקום הקבוע שלו, והיינו מביטים בדבר-מה המיוחד
לנו. בסוף, חזרנו כל פעם על אותו טקס, שבו שכנעתי אותה כל פעם
שהדבר הטוב ביותר בשבילה הוא לחזור הביתה, בל יתקוף אותה דבר
מה זה או אחר.
ואז, יום אחד, היא פשוט הפסיקה לבוא. היא דיברה איתי רק פעם
אחת בבית ספר, ואמרה לי שהיא כבר מפחדת ללכת בשדה. לא עשיתי
מאמצים מיוחדים לשכנע אותה לחזור, כי למען האמת חשבתי שעכשיו
אני אוכל לשבת בשקט ולהביט בשמיים הכחולים כמו פעם. הייתי בטוח
שאני ארגיש שמחה על זה שהיא סוף סוף הניחה לי למנוחה, אבל
במקום זה הרגשתי אכזבה. הרגשתי שמשהו חסר.

לא ממש רציתי ללכת לצבא. הייתה לי התנגדות עקרונית לצבא. ידעתי
שהצבא יגביל אותי בתור אדם משכיל, ויקבע את דרך המחשבה שלי, אם
אני אלך לשם.
אז לא הלכתי.
ביום שבו הייתי אמור להתגייס, פשוט לא הופעתי ללשכת הגיוס. לא
הודעתי לאף אחד שום דבר, ופשוט התעלמתי מהצבא לחלוטין.
מסתבר שזה לא היה ממש הצעד הנכון, כי כעבור שבועיים או חמישה,
זרקו אותי לכלא הצבאי, עם כל המשוגעים.
בכלא דווקא אהבו אותי בהתחלה. הייתי שם אחד כזה שכל הזמן זורק
הערות ציניות. כשמישהו פישל, אני תמיד הייתי שם כדי להגיד לו
בשנינות "פישלת". ואם למישהו נתקעו במערכת המעיים הסמים שהוא
שם בתחת שלו כדי להסתיר מהשומרים, אז מיד הייתי אומר לו משהו
בסגנון של "נתקעו לך הסמים במערכת המעיים."
מסתבר שלא כולם אהבו את חוש ההומור הזה, כי יום אחד באו אליי
בלילה שלושה אסירים של גולני ועשו לי שמיכה בשביל לשכנע אותי
להפסיק עם ההערות הציניות, אבל הם בטעות שברו לי צלע, שניקבה
לי את הריאה, מה שדי הרג אותי.
מוזר... תמיד הייתי בטוח שדווקא המג"בניקים יהיו אלו שיהרגו
אותי.

כשמתי, הגעתי לאיזו ממש מנהרה חשוכה. כשאני אומר "ממש חשוכה"
אני מתכוון לממש חשוכה. כל-כך חשוכה עד כי רק כשסוף סוף
הצלחתי למצוא נקודת אור רחוקה הבנתי שאני בכלל נמצא בתוך
מנהרה. מהר מאוד נזכרתי בכל הסיפורים האלה שראיתי בטלוויזיה על
האנשים שהלכו לעבר האור בקצה המנהרה ואז באורח נס ניצל חייהם.
אז למרות שזכרתי את העובדה שהריאה שלי הייתה די הרוסה לחלוטין
כשהגעתי לבית החולים, ושהזיכרון האחרון שלי היה רופא מביט בי
במבט מלא צער וחמלה, חשבתי שאולי אם אני אלך לעבר האור, אז
החיים שלי יינצלו בצורה זו או אחרת.
מסתבר שההיגיון הזה היה שגוי למדיי, כפי שהתברר לי במהרה.
הלכתי במשך שעות רבות לעבר האור, או שאולי אלו היו דקות... או
ימים. הלכתי, הלכתי, הלכתי והלכתי, עד שבסופו של דבר הגעתי
לדלת שהייתה מוארת באור כזה, שהיה דומה נורא לאור ניאון, אבל
פחות... פחות גס. אור טהור כזה, אבל בכל זאת חזק מגדר הרגיל.
הבטתי בדלת, תוהה אם כדאי לי לפתוח אותה או לאו. חשבתי משהו
כמו שנייה או חמש דקות, ואז לבסוף החלטתי לפתוח אותה.
אני מוכרח להודות שכבר ברגע שפתחתי את הדלת הבנתי שמשהו לא
מסתדר לי כאן. האנשים ששמעתי מדברים בטלוויזיה לא אמרו שום דבר
על דלת. הם פשוט דיברו על אור. אור בקצה המנהרה. אבל הם כנראה
לא הגיעו לקצה המנהרה. אותם עצרו בדרך.
התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות רבות חשיבות, כשלפתע קלטתי על מה
אני מסתכל. הדלת הובילה הישר אל עבר אולם נאומים ענק מימדים,
שבקצהו ישבו על במה בשולחן מאורך, אדם מזוקן שנראה תשוש למדיי,
צעיר שחייך חיוך נלהב, ואיזו צורה מופשטת שלא ממש הצלחתי
לזהות. למרות שהם היו רחוקים ממני, הצלחתי בצורה מדהימה לקרוא
את שלטי הזיהוי שהיו רשומים על מנת לסמן את מקום ישיבתו של כל
אחד. ליד מקומו של הזקן היה רשום "האב", ליד מקומו של הצעיר
היה רשום "הבן" וליד הצורה המופשטת היה רשום "הרוח הקדושה".
מהר מאוד בחור תמהוני עם כנפיים זירז אותי לשבת בכיסא שנמצא
היה בקצה האחרון של השורה האחרונה.
כשהתיישבתי התגשמה במסתוריות לפתע לתוך הבמה דמות בעלת חזות
מרשימה.
"אני הוא מטטרון, קולו של האלוהים!" הכריז.
שמעתי בכל האולם לחשושים. ניצלתי את הרגע כדי להביט על הנמצאים
באולם. כל אחד ואחד נראה היה לי בחור רגיל. לא היו להם גופות
מעוותות או משהו בסגנון. הם פשוט ישבו ובהו אלו באלו, בדיוק
כמוני, חסרי אונים ולא מבינים.
"אל נא תחששו. אני כאן על מנת להסביר לכם את אשר עומד לקרות
לכם ברגעים הבאים. ראשית כל, שלא יהיה לכם ספק בעניין... אתם
מתים למדיי."
כמה אנשים בקהל צחקקו, אבל אני שמרתי על פרצוף רציני. הערות
ציניות היו מה שהרג אותי, לא?
"רוב מה שסיפרו לכם על גן עדן וגיהינום הוא די נכון. גן-עדן זה
מקום טוב. גיהינום זה מקום רע. בגן-עדן אתם מאושרים. בגיהינום
אתם סובלים. מה שלא סיפרו, לפחות לרובכם, הנו שאין בגיהינום כל
כך הרבה אש. אתם שם!"
הצביע לעבר זוג טיפוסים מחויכים שישבו לידי ונראו מפוקפקים
למדיי.
"אש זה לא צורת העינוי היחידה שהשטן מכיר, אתם יודעים!"
חיוכם של השניים נמחק מפרצופם.
"גיהינום הוא המקום שבו הסיוט הכי גדול שלכם יתממש. פעם, אחר
פעם, אחר פעם. עוד משהו ששכחו לציין בפניכם הוא שבסופו של דבר,
אחרי 200 שנות סבל, ותאמינו לי שזה הרבה, יש לכם אפשרות לחזור
לכדור הארץ ולחיות בגוף חדש, שבו תינתן לכם האפשרות לכפר על
פשעיכם הקודמים. סביר להניח שחלק גדול מהנוכחים מהאולם היו כאן
כבר פעם או יותר, הם פשוט לא זוכרים זאת, כי אנחנו תמיד אוהבים
להשתמש באלמנט ההפתעה כשאתם מגיעים לפה."
מטטרון קרץ קריצה לעבר הצעיר הנלהב, שקרץ קריצה אצילית למדיי
בחזרה.
"גן-עדן הוא מקום עם עננים. אני חושב שכל פירוט נוסף יהיה
מיותר. מי שיגיע לשם ידע שהוא שם. מי שלא יגיע לשם, לא יידע את
זה." מטטרון השתתק ותקע מבט ארוך וכבד בכל הנוכחים.
"אני מוכרח לציין, שהרשמיות שקיימת באולם הזה, היא רק בשביל
להקל עליכם את המעבר לעולם הזה, מן העולם הקודם. הבחורים שאתם
רואים לפניכם," הוא החווה את ידו אל עבר האב, הבן ורוח הקודש.
"נמצאים כאן על מנת לייצג את אלוהים, או את מה שהדת השולטת
בעולמכם תופסת בתור אלוהים. אלוהים הוא בעצם דבר כה נשגב וכה
מופשט, שאני מפחד להתחיל לתאר אותו במילים כי אני חושש לגורל
נפשותיכם. תהנו." מטטרון חייך חיוך רחב, ולפתע האולם כולו הואר
באור שמקורו נותר תעלומה.

ועכשיו אני כאן, תקוע בגן-עדן, ואני מבין שהדבר שרציתי יותר
מכל זה בעצם היא. חבל שלא קלטתי את זה מוקדם יותר, כשעוד הייתי
חי. אולי הייתי יכול למצוא אותה, לדבר איתה, ולספר לה איך שהיא
חסרה לי, אבל האגו הילדותי שלי והצורך להישאר "איש מגניב" מנעו
ממני לדבר איתה.
אבל הכי מתסכלת אותי הידיעה שאם זה באמת גן-עדן, והיא לא פה,
אז או שהיא עדיין לא מתה - מה שדי לא הגיוני בהתחשב בכך שכבר
חלפו משהו כמו 187 שנים מאז המוות שלי - או שהיא בגיהינום
בעצמה. אז עכשיו היא בטח כועסת עליי שכשהיא הפסיקה לבוא לתחנת
הרכבת, לא ניסיתי לשכנע אותה להישאר, והפסקתי לדבר איתה.

והסיוט הכי גדול שלי הוא שעכשיו, אין לה את מי שיגן עליה מפני
האנשים הרעים.

יואב תירוש. 16/5/2001.

גרסה מתוקנת בנדיבותה של נועה.ג. מקווה שאהבת!!!
מבוסס על השיר הראשון שגרם לי לבכות, ומוקדש לזאת שאהבה את
התל-אביבי