עוד סיפור קטן וחביב מפעם...

למר-גמיש שלי קוראים אפריים. אפריים תמיד מחייך, הוא מר-גמיש
מאוד שמח, ואני תמיד שמחה אליו בחזרה.
הוא מאוד גמיש, אפריים. אפשר למתוח לו את הפרצוף, למתוח למתוח,
עד שהעיניים שלו סיניות ואז הוא בכלל שמח, או למעוך עד שהוא
נהיה קוביה, ואז הוא אפריים המרובע. אפשר גם סתם לעשות דברים
פשוטים כמו לזרוק אותו על הריצפה ואז הוא נהיה פיתה.
אפריים הוא די זקן. אני יודעת את זה כי הוא מקריח. בהתחלה לא
רואים והוא נראה רגיל, אבל אם מנסים קצת למשוך לו בשיער, לא
ככה שיכאב, אז חצי ממנו יוצא והחצי השני עדיין דבוק לראש. אבל
הוא לא יודע את זה, אז אל תגידו את זה בקול לידו. הוא עדיין
מרגיש צעיר ברוחו. כבר הזכרתי את זה שהוא תמיד מחייך, לא?
הוא גם כתום.
אבל זה ככה כי הוא אוכל המון גזר. אבל מצד שני הוא גם רואה
נורא טוב, אז זה לא אכפת לי שהוא אוהב כל כך גזר. כי זה אומר
טוב, אם אחד זקן חביב שכמוהו רואה בראייה כזאת מצוינת. אז לא
אכפת לי. כל מה שעושה לו טוב שיאכל. כל עוד הוא מחייך אלי, אז
שיהיה לו בתיאבון.
אני רק דואגת לשלומו של המר-גמיש שלי.
עד שפעם אחת באה אלי חברה ופוצצה לי אותו. קברתי אותו יפה יפה
בגינה עם שלט "אפריים".
זהו. אין אפריים. מת. קאפוט.
אני מתגעגעת אל אפריים, והכי מהכל אני מתגעגעת לחיוך שלו. אבל
עכשיו יש לי מר-גמיש חדש. קוראים לו אליהו, על שם אליהו
ענבים.
אליהו תמיד מחייך. הוא מר-גמיש מאוד שמח...