שתיקה רועמת שררה בחדר,
במבט לאחור, היא צדקה,
זו אכן הייתה ה"מכה",
המכה ששברה אותה,
הכל היא סבלה חוץ מזה,
בחזרה, בחדר, הקול היחיד שנשמע היה קול טפטוף,
לא היה זה הברז,
גם לא בקבוק הויסקי ההפוך,
הייתה זו היא,
לא, זו לא הייתה דמעה
או זיעה שממצחה נטפה,
היה זה מפרק ידה,
נטף דם,
טיפה אחר טיפה,
אם מסתכלים היטב,
מבינים שכל טיפה היא כפרה,
על סבל בלתי נדלה,
סבל שלו שמו קץ,
שום טיפה אינה שווה אותו.

ריח של ריקבון עטף את החדר,
אך זה נבלע בהרגשת האימה למראה גופתה הנוקשה ששכבה ללא ניע על
הרצפה הקרה.

לפני מעשה הכפרה,
הסכין הייתה אמורה
לגאול אותו מייסוריו,
אך הגיעה היא למסקנה,
שגם על בגידה,
רצח אינו המעשה הנכון,
לכן חשבה שיהיה הכי צודק
לנסוע הרחק,
לגבולות אחרים,
לשמיים,
מקומה הוא בגן עדן,
עם המלאכים,
שם יהיו לה "חיים" טובים.