אז אתה נשוי, זה לא מאהבה, לא טהורה לפחות, קשה לי להאמין שאתה
באמת אוהב אותה, אחרי כל מה שעברת בגללה. אחרי כל מה שעברנו
בגללה. בהתחלה, עם כל השיחות טלפון באמצע הלילה, כל הניתוקים.
כל הפעמים שהיא התדפקה על דלת ביתך, כל הפעמים שהיא ידעה שאני
נמצאת איתך, ועדיין ניסתה להכנס אל בין הסדינים שלך, שלנו. כל
הפעמים שהיא היתה אומרת לי שעוד תהיה שלה, שאני שום דבר
בשבילך, שאני סתם שגעון רגעי ושבטח זה יעבור לך בקרוב. כל
הפעמים שהיא הורידה לי את הביטחון לרמה ששואפת לאפס, ואז באה
וחיבקה אותי, למראה הדמעות שלי והעיניים הכועסות שלך. מהפחד
שאולי זה יהיה מה שיגרום לך להתנתק ממנה. ואחר כך, שהיא החליטה
שאם היא לא יכולה לקבל אותך, אולי אותי היא תוכל לקבל כפרס
ניחומים. היא נהייתה נחמדה פתאום, חברותית, אולי יתר על המידה.
וזה לא שיש לי בעיה עם הומואים/לסביות ושאר חברי הקהילות
למיניהם, פשוט אני לא בקטע. ולמרות שהיא ידעה, היא לא נתנה לי
מנוחה. אולי היא חשבה שדרכי היא תוכל להגיע אליך, ואולי לא.
בהתחלה הייתי בטוחה שהיא רוצה אותי רק כדי לנקום בך. על זה
שאתה איתי ולא איתה. לגרום לך לקנא, לראות מה הגבולות של
העצבים שלך, את סף הסבלנות. נהייתי מן אובססיה בשבילה, מן מטרה
שהיא חייבת להשיג. ואתה, במן שאננות שכזאת, ביקשת שלא אתייחס
אליה. ואני לא יכולה יותר. אחרי זמן מה שישבתי ודיברתי איתה,
התגלה למולי בן אדם מדהים ורגיש. אבל יותר מהכל, התגלה מולי בן
אדם מתוסבך שלא יודע מה לעשות עם עצמו וזקוק להמון חום ואהבה.
אדם שפתאום ברגע אחד, כל הטינה שהייתה לי כלפיו נעלמה והרגשתי
מן קירבה שכזאת, מן... לא יודעת אפילו איך להגדיר את זה.
בשלב מסויים אחרי שממש נקשרתי אליה, ביקשת ממני להתנתק ממנה,
אמרת שהקשר הזה לא בריא, לא לי, לא לה ולא לך. אז התנתקתי,
הייתי ילדה טובה והקשבתי לך, שיחת טלפון אחת לא עשיתי אליה,
ולא משנה כמה רציתי לדבר איתה. כיבדתי את הבקשה שלך. אתה אמרת
ששנינו נתרחק ממנה יחד, ואולי זה יקרב בינינו אפילו יותר ממה
שהיינו קרובים באותה תקופה. מיד הסכמתי, הכל בשבילך. בשלב
מסויים אחרי שנה ושלושה חודשים שהיינו יחד, התנתק הקשר בינינו,
לא דיברנו כמעט שנה. ופתאום התקשרת. באותו רגע, רעדו לי
הידיים, עברו לי צמרמורות בכל הגוף. אמרת שעברה עלייך תקופה
קשה מאז שנפרדנו ושאנחנו צריכים לדבר. אני כבר חשבתי שאתה
מתגעגע, ובאמת שהתגעגעת, וגם אמרת שאתה עדיין אוהב, היה אפשר
גם להרגיש את זה בטון הדיבור שלך, בכאב. אבל מה שאמרת זה שיש
לכם... (לך ולה!) שיש לכם... תאומים יחד. אני זוכרת את התקופה
שהיא רצתה ממך ילד, אחרי הכל, איך אפשר לשכוח? ואני זוכרת שגם
אני הייתי זאת שנתנה את האישור שזה בסדר, שאתה יכול לתרום לה
זרע, אחרי הכל היא לסבית ואתה הגבר היחיד שהיא עוד אוהבת בצורה
מסויימת וחשבתי שכבר מזמן היא ויתרה על הרעיון של "להיות
איתך", אז מה הסיכויים שיהיו לה ילדים מגבר אחר? ריחמתי עליה.
וואו! תאומים... מפחיד אותי קצת הרעיון שאתה אבא... ואז שאלתי
במן היסוס גובל בפחד... אתם נשואים? והשתיקה לא איחרה להגיע...
אתה שותק, ואני... אני מבינה את התשובה לבדי, אך עדיין מסרבת
להאמין, רוצה לשמוע את זה ממך... ואתה, עדיין שותק ואז ממלמל
בלחש, "אנחנו נשואים, זה יותר טוב לילדים ככה". נשברתי. לא
יכולתי לשמוע אותך יותר. כאב לי. זה היה כאב שלא הכרתי
עדיין... כאב צורם כזה, כאב קורע. ניתקתי את הטלפון, אמרתי לך
שבדיוק חברים שלי הגיעו. לא ידעתי שכל כך יכאב לי אחרי שעבר כל
כך הרבה זמן. בערך חודש אחרי אותה שיחה, אמרתי לך שזה פשוט לא
יכול להמשך ככה. אתה אומר לי שאתה אוהב אותי, ושאתה יודע שעשית
טעות, כי איתה אתה לא מרגיש כמו שהרגשת איתי, שאני היחידה
בליבך, אבל בדיעבד אתה נמצא איתה. קשה לי ככה. ואתה, אמרת לי
בטון הרגוע והאוהב שלך שאתה מבין, יכלו לשמוע את הכאב.
אחרי כשלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי מחייגת את המספר שלך,
כמו מתוך אינסטינקט, כמו מתוך הרגל ישן. מחייגת, מתוך ציפייה
לשמוע את קולך המרגיע והמלטף, את קולך האוהב. מחכה שתענה.
ופתאום, כמו מתוך חלום רע, עונה לי קול של ילד קטן, קול כל כך
תמים. ואז לקחת לו את הטלפון, וענית לי, באותו קול כל כך אהוב.
שתקתי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה... לא יכולתי לדבר, כאילו
נבלעו לי המילים. הילד שלך ענה לי... הילד... שלך... לא נקלט.