פתאום לבד ביחד,
בשקט מצמרר.
ארבע קירות של פחד,
איש לא צריך יותר.

ארבע חומות, כמו סכר
מפני נהר גועש
ולא תמצא פה סדק,
כבר לא שלהבת אש.

פתאום לבד ביחד,
שכחנו להביט.
צמודים במכאובינו,
מעבר לחומות גרניט.

רוצים לצעוד קדימה,
אך אין כבר כל תחושה.
הלב פסק מלכת,
מעוצם זעם התשוקה.

פתאום, האור הבליח,
מביך בעוצמתו.
אבדה לנו הדרך,
זעק השקט בקולו.

היד אינה משגת,
השער כמו נעול.
חומה שקופה של נצח
ונצח של בילבול.

פזמון:
אז מה את אומרת,
מה את חושבת.
אין עוד מילים באפילה
אין כמו שתיקות של חושך
לכאב הנשמה.
אז מה את אומרת,
מה את עוברת,
כי ממני לא תצא מילה
על חלומות שדודי חיים
והמון מקום לאכזבה.