לכולנו יש הרגלים מגונים. קדימה, בואו נודה בזה, לכל אחד יש
דבר שהוא עושה למרות שהוא שונא לעשות והלוואי ויכל להפסיק. אצל
חלקינו אלו דברים נפוצים על סף בנליות כמו עישון, חיטוט באף
ונקרופיליות, אבל לחלק מהאנשים יש הרגלים באמת באמת לא
מובנים.
אחד מהאנשים האלו הוא נמרוד. נמרוד מעולם לא הבין למה הרבה
יותר נוח לו לשבת במקלחת. לא באמבטיה, במקלחת! להישען על הקיר,
להרגיש את המים החמים מלטפים את גופו, אפילו לאונן - את כל אלו
יכל לעשות בעמידה, כמו כולנו! אך לא...נמרוד בחר להצביע
באחוריים ולשבת. לפעמים יכלו לעבור בשקט ארבעים דקות לפני
שנמרוד היה אפילו פותח את הפקק של השמפו.
גם הפעם עברה שהות ממושכת לפני שחברינו היושב יצא מהמקלחת.
"לעזאזל!" סינן נמרוד לעצמו, "אני מאחר!". הוא וסיגל קבעו
להיפגש היום, לכבוד ט"ו באב. נמרוד התנגב מהר, שם את המכנסיים
והחולצה שהוא וסיגל קנו ביחד, את הנעליים היפות שלו ואת הבושם
שסיגל הכי אוהבת. הוא אסף את שיערו בקוקו ויצא אל עבר תחנת
המוניות. נמרוד אהב ללכת עם שיער פזור ושנא לבזבז כסף לחינם,
אבל בשביל סיגל יכל העולם כולו להישרף. כל העולם ונמרוד
בתוכו.
הוא לא רצה להגיע לסיגל כולו מזיע, לכן חטף את המונית הראשונה
שראה, ישב וניסה להירגע. זר ורדים? יש. מתנה? יש. שיר שהוא כתב
לה? יש. הלב שלו? אין. הלב שלו אצלה בכיס, מסוג הדברים שבנאדם
שוכח בכיס ואז מגלה אחרי שהם כבר עברו כביסה. לנמרוד לא היה
אכפת.
באותו לילה כשהוא וסיגל התחרמנו להם על המיטה שלה לעיניהם
התועות של כלבה, הוא לא חשב על התענוג המיני שסיגל הסקסית
מעבירה בו, אלא על התענוג החמים בתוך החזה שהוא חש בכל פעם
שחיבק אותה, ליטף אותה, נגע בה...היא שכבה לידו, מכונסת בעצמה,
ישנה...הוא ראה לפי התזוזות המהירות של עיניה הסגורות שהיא
חולמת...הוא תהה אם אולי זה עליו, למרות שידע שרוב הסיכויים הם
שזה על הבגד החדש שהוריה יביאו לה כשיחזור מחו"ל...עדיין,
היופי התמים שהיא שידרה כשהיא ישנה כישף אותו כל פעם מחדש. הוא
ליטף אותה ונישק אותה על לחייה. "סיגל'וש, אני אוהב אותך..."
הוא לחש לה באוזן. הוא נשכב לידה, ועצם את עיניו. אבל הוא לא
הצליח להירדם...צליל מעצבן של טלפון סלולרי הפריע את מנוחתו.
הוא מהר קם מן המיטה וכיבה אותו, שלא יעיר את סיגל, ואז בעטה
לו המציאות באשכיו. הוא לא היה בביתה של סיגל, אלא בחדרו,
לבד...
היום היה ט"ו באב, שנה אחרי. האהבה לא ניצחה, להיפך, היא נכנעה
ללא מאבק. וסיגל? את סיגל הוא פוגש עכשיו רק בחלומות. הוא יושב
לידה ולוחש לה שהוא אוהב אותה, שהוא מתגעגע אליה כל כך, והיא
עונה לו שגם היא, ואז היא בוכה. הוא יודע שהם היו חייבים
להיפרד, זה פשוט לא הצליח, הם היו שונים מדי וזה היה הדבר הכי
נכון לעשות למען שניהם...אז למה זה כואב כל כך, לעזאזל?
היום...היום כל עם ישראל חוגג את האהבה...זוגות יושבים להם,
מתחבקים, אוהבים...ונמרוד יושב בבית, כולו לבד, ובוכה...
בערך הוא ייפגש עם החבר'ה. כולם ידברו על כמה שהיום הזה מסריח
ועל כמה ש"מה, צריך יום אחד ספציפי בשנה בשביל לאהוב?!", רק כי
להם אין את זה, כי הם בדרך מסויימת מתוסכלים בדיוק כמוהו, אבל
מפחדים להראות את זה... ובקשר לאהבה? גם אותה נמרוד פגש רק
בחלומות, אותם חלומות ורודים שאחריהם אין חשק לקום מהמיטה, או
לחיות.
נמרוד מעולם לא הבין למה הרבה יותר נוח לו לשבת במקלחת. עד
היום. גם היום הוא נכנס להתקלח כרגיל, עם מגבת ובגדים להחלפה.
גם היום הוא ישב במקלחת, ונתן למים לזרום עליו ולשתוף קצת את
הדמעות. צרחת כאב של בכי כנה ואמיתי נשמעת הרבה יותר מאיימת
במקלחת, כנראה בגלל האקוסטיקה. זה לא הפריע לו...
כשאמא של נמרוד הגיע הביתה מן העבודה שעה וחצי אח"כ, המים
במקלחת עוד זרמו. "כמה פעמים אני צריכה להזכיר לו שיש מחסור
במים בישראל?!" והיא ניגשה לדפוק על הדלת. לאחר שקראה בשמו
מספר פעמים בלי שנענתה, ניסתה לפתוח את הדלת. להפתעה הצליחה,
הוא לא נעל הפעם. היא דיברה אליו, והוא לא ענה. רק ישב בתוך
מקלחת של מים אדומים, הדמעה האחרונה עדיין תלויה על ריס עיניו,
וליבו, שבעצם מת מזמן, סופסוף כבר לא נאלץ להרגיש.