מישהו פעם אמר- "מה שהיא לא יודעת לא יפגע בה"- ועכשיו היא
מגלגלת את המשפט על הלשון שוב ושוב ותוהה אם זה דווקא כן מה
שיפגע בה. כל בלון סופו להתפוצץ וכל שקר סופו להתגלות, אבל גם
כל פצע סופו להגליד (או כך היא רוצה להאמין...). וההוא שאמר
זאת- למה לו לפגוע בה בכלל, ואם לפגוע, למה היא לא יודעת? אולי
דווקא הידיעה, אולי לשמוע זאת מפיו ולא מפיות אחרים, שתדע שזה
כך, והוא מעוניין שתדע, אולי זה מה שיתן לליבה מנוח, אולי אז
תוכל לפשוט את הכבלים הבוערים שכרכה סביבו בדמיונה, את אותן
הפנטזיות שאיתו לא תזכה לממש, אולי אז תוכל להרפות מאותה תקווה
אווילית.
היא קמה בזמן האחרון קצת שונה, בוחנת פניה יותר במראה, קוראת
ובוכה לפתע, שומעת ומתמכרת לצלילים המתנגנים, סופגת תרבויות
שפותחות בפניה דלתות ליבה ותחושות שאינה יודעת לתאר מלבד
שעושות לה טוב. היא לומדת להכיר עצמה, על ייחודה וישותה, אט-
אט פורחים נצנים קטנים לבנים במקום אלו השחורים שמילאוה באי
שקט וכאב. אך בל לה לשכוח שלא אותו היא צריכה שיראה לה כמה
מיוחדת היא, עליה לזכור זאת ולבטוח בעצמה שתוביל אותה דווקא אל
ההוא שיידע אהבה והתמסרות ללא גבולות.לאחרונה קראה בספר כי
"האהבה אינה התכלית, היא רק איזה חומר נפש, שהכמיהה אליו חזקה
לפעמים ממנו עצמו, כי אהבות נולדות וגוועות כמו העונות, ורק מה
שנשאר לה מהן, המשקע, חשוב באמת"- והמילים כמו נחרטו בזכרונה.
עכשיו רק נותר לה ליישם את כל אשר כבר יודעת...