אני עומדת בחוף הים ,מסתכלת על השמש שוקעת
רואה איך הגלים מתקרבים אליי , רוצים לנגוע אבל בסופו של דבר
מתרחקים או שפשוט נשברים.
עמדתי שם בחוף הים , מחבקת את עצמי.
כל כך נואשת וזקוקה לחיבוק שלך , להתמכר למגע שלך
לריח המשכר של גופך , לעור המשי החלק שלך.
מחבקת את עצמי ובוכה  
בוכה בתקווה שהים יוכל להעביר את הכאב ,את הגעגועים אליך.
השמש כבר מזמן שקעה ואני עדיין באותה נקודה שבה עמדתי
לא זזה , לא מתייאשת.
התחיל להיות קריר ואני רק
מתבוננת בירח המלא בשמיים, מבקשת משאלה.
ואז אתה פשוט בא
ומחבק אותי מאחור, מחבק כל כך חזק.
ואני בוכה מרוב אושר.
בוכה ומודה לירח על זה שהגשים לי משאלה.
מתמכרת למגע,מתמכרת לחום גופך
בוכה ומבקשת שלא תעזוב אותי בחיים.
אבל אז...אז אתה פשוט נעלם.

ואני? אני מתעוררת עם חיוך על הפנים
שלאט לאט נעלם לו.
מגלה שאתה לא פה לצידי, לא פה בשביל לחבק אותי
לא פה בשביל לנגב לי את הדמעות כשאני בוכה
אתה פשוט לא פה!
וזה כל כך שובר אותי , מדהים עד כמה שגעגועים יכולים לשבור בן
אדם.
אז אני פשוט מתקשרת ושואלת "אדם, מתי אני יכולה לבוא אליך?"