הגיע הזמן שמישהו יספר אותך
זה התור שלי.
אני מניח את ה"לאישה" מדצמבר האחרון
ומושך עצמי לכיסא
שפעם, על דומה לו, במקום אחר
ישראל היה מניח שתי כריות
שנשחקו ונעלמו להן לאיטן, כמו האבן הגדולה
של סיזיפוס לאחר כמה שנים.
אותו חרא?
נדמה שהספר האנונימי שואל
כן, אותו חרא
רחב יותר מכל רגע
אני מתפשט
באחרי ובלפני
מאגף מהפינות את העכשיו
פעם, אחד מהם
נהג להזכיר לי שהפולנים
הם עם טוב,
עזרו לו במלחמת העולם -
העלימו עין כשהוא העלים כמה גרושים מהקופה
ואז ישראל מת
וגם הפולני
ואז אבא
ואיתו דור ספרי המלחמה הגדולה
ועכשיו אני מהנהן בשיחות על אמסטרדם
בכסא דומה -
כנראה שיש סיבה טובה
שאין שירי מספרות.
כן, אותו חרא. |
