(מחשבות של אחר צהריים. חושך. מוזיקה. אכזבה. וחוסר כוח לבנות
עלילה אמיתית.)


אני מסתכלת על דניאל ודניאל שותק. ככה הוא. אף פעם לא מוכן לתת
יחס ראוי כשאני גורמת לו להתעצבן, וגם זה... דבר דיי נדיר.
אז הוא יושב מולי, והריסים של העיניים כמעט מתחברים כשהוא
מצמצם את העיניים. ואני מדמיינת שיוצאת לו אש מהאוזניים ועשן
מהאף.
וכשאני צוחקת הוא מתעלם ורק ממשיך לבהות בנקודה לא ברורה
בשמיים השחורים שנשקפים מהגג של הווילה שלי.
ההורים שלי יושבים בסלון וצופים פעם רביעית בקלטת החתונה של
אחותי הגדולה ואחי הקטן רץ הלוך חזור בכל רחבי הבית ומחפש את
המוצץ של רומי שהתעוררה והתחילה לצרוח בחדר הילדים. ואני כבר
מתארת לעצמי את הטקס, שלו... נכנס לסלון בעיניים מוצפות דמעות
ואמא שואלת אותו: "מה קרה נמרודי??" והוא מסביר לה בין משיכת
אף אחת לשנייה: "אמא אני כבר בן חמש וחצי, אני רוצה חדר לבד."
ואת אמא צוחקת ומחבקת אותו ולוחשת לו באוזן שזה- "בתהליכים"
ומגניבה מבט מודאג לעבר אבא.
ואני ודניאל יושבים על הגג, שבת, שמונה בערב.
כמו כל שבת מאז שהחופש האין סופי שלנו התחיל עם סיום הלימודים,
בעצם כמעט כמו כל יום.
פעם בכמה שבתות, או ימים כאלה, אני מצליחה לומר משהו מספיק
מקומם שיעצבן אותו, הפעם זה היה בדיוק על חזה.
ככה זה... כשלבחורה שלך נמאס מחזיות ואתה עושה פרצוף כועס והיא
לא מבינה מה הבעיה ומסבירה לך שאין קשר לפיצוי על דימוי עצמי
נמוך אלא סתם לנוחיות והשלמה עצמית. אתה לא קונה את זה.
היא בקושי קונה את זה. היא עושה לך פרצוף של נעלבת.
אותך זה אף פעם לא מי יודע מה מטריד.
פעם אני ומיכלי ישבנו על הגג, כשהיא עוד גרה פה, בעצם בתקופה
שהיא עוד באה לבר, כשהיא והחבר... סליחה, הבעל שלה רק
התארסו... לפני שלושה חודשים. ודיברנו עליו, אחרי איזה כאסח
רציני שהיה לנו. והיא שאלה: "נו מיקה... הסתדר?"
ועניתי: "כן, הוא עדיין מעצבן אבל עושה לי טוב שזה דיי קשה."
"השאלה היא אם עושה יותר טוב או יותר רע כי אם כמות הרע גוברת
על כמות הטוב, את צריכה להתחיל לברר עם עצמך מה באמת את
צריכה."
אחרי זה היא עוד זרקה משפט של- "מגיע לך יותר, אבל בייב... מה
שעושה אותך מאושרת."
היא ידעה שאין משהו שיעשה אותי יותר מאושרת מלשכב ככה עם דניאל
על הגג ולהסתכל בכוכבים.
פעם היו לה תשובות בשבילי, לשאלות הכי קשות, היום יש לה רק
שאלות יותר קשות לשאול בחזרה. הבעל החדש שלה טוען שרק על ידי
כך אפשר להגיע לתובנה אמיתית. אף פעם לא מי יודע מה אהבתי
אותו.


אני שומעת את נמרוד מטפס את כל המדרגות לקומה השלישית ודופק על
הדלת של החדר שלי שרק ממנו יש יציאה לגג. וכשרואה שאני לא
עונה, פותח את הדלת ורץ אל הסולם הקטן שמוביל לגג ומתפרץ בסערה
אל החלל הפתוח.
"מיקה, רומי בוכה ואני לא מוצא לה את המוצץ!"
אני נאנחת ושואלת אותו: "אמרת לאמא?" כשאני יודעת את התשובה.
"אמא רואה את הקלטת של החתונה ואומרת לתת לרומי מוצץ חדש
מהקופסא."
"אז למה אתה לא נותן לה נמרודי?"
"כי רומי לא אוהבת מוצץ חדש."
אני צוחקת, כי אני יודעת שהוא צודק, וככה היא, הגברת
המפונקת... רק את המוצץ הסגול, אז אני קמה ונותנת לנמרוד יד
וככה אנחנו יורדים ביחד לחפש לרומי את המוצץ.
שנייה לפני אני עוד מגניבה מבט לדניאל, יודעת שהוא לא הולך
ללכת לשום מקום. אולי אפילו עד שאני אמצא את המוצץ הוא יטרח
להדליק נרגילה.
כשאני ונמרוד מגיעים לקומת הקרקע לחפש בסלון, אני יודעת שהמוצץ
לא יהיה שם, רק אמא שלי, שתבקש שנכניס פופקורן למיקרו, אם
אנחנו כבר עומדים ולפני שאני אענה לה בהערה מתבכיינת אני אביט
בה וראה כמה העיניים שלה נוצצות כשהיא מביטה במסך ורואה את
הריקוד הראשון של מיכלי ובעלה אחרי החופה. ואני פשוט אחייך
ואשתוק ואוציא שקית פופקורן מהארון. נמרוד יצק ישר: "גם אני
רוצה פוקפורן! גם אני רוצה!" אז אני אוציא מהארון שתי קערות
וכשהפופקורן יהיה מוכן אני אמלא לו את הכחולה, ואת הצהובה אניח
על הספה, בין ההורים שלי.
אני ונמרודי נכנסים לחדר הילדים, רומי יושבת על השטיח ומושכת
לאחת הברביות הישנות שלי את כל השיער.
הנוסטלגיה שמציפה אותה עושה לי קצת עצוב, אני כל-כך אהבתי
ושמרתי עליהן ועכשיו למעלה מארבעים ברביות, שבורות רגליים
וידיים ותלושות שיער, שוכבות בארגז צעצועים אדום ומאבדות את
ערך המהות שלי.
היא כבר לא בוכה, והמוצץ, כצפוי, נמצא בדיוק במרכז בריכת
הכדורים הקטנה שההורים ראו לנכון להתקין בפנית החדר המלכותי
לנסיך ולנסיכה שגילם ביחד לא עולה על שמונה שנים.
אני חוזרת אל הגג אחרי שאני מסבירה לנמרוד שזה שהגברת בכיינית
לא אומר שצריך לצאת מהכלים. היא לא מוכנה לקבל מוצץ אחר...
שתבכה קצת עד שלאמא יכאב מספיק הראש לקום לטפל בה.
דניאל עם נרגילה על הגג, ככה הוא, צפוי כזה.
"תפסיק לכעוס."
"תפסיקי להיות כזאת מוחצנת."
"רק לך מותר לראות אותי ערומה." אני אומרת בזלזול.
"תשמעי, בתור חבר שלך, זה נראה לי דיי הגיוני."
אני נאנחת. מה אני יכולה להגיד לו, "אני נהנת מהיחס דניאל, אז
מה, זה לא מזיק, זה רק גורם לחברה שלך להרגיש יותר יפה מושכת
וסקסית."
"בשביל מה?"
"בשביל להרגיש טוב עם עצמי."
"אני לא גורם לך להרגיש מספיק טוב עם עצמך?" הוא מביט בי.
ואני נותנת בו חזרה מבט רציני מהול בהמון כאב ואומרת בשקט:
"לא."
אני יורדת מהגג. מכבה את האור בחדר, מדליקה מזגן, את המערכת...
ומשחילה את עצמי בין המיטה, השמיכה והכריות.
'עכשיו... תיעלמי.' הסיסמא העצמית החוזרת, מתנוססת בענק
בתודעה שלי.
דניאל על הגג, אני מכירה אותו כל-כך טוב, כי אחרי חצי שנה ביחד
והכרות מגן חובה אני יודעת מצוין כל  צעד שלו.
אולי זה רע...
הוא יושב על הגג, נושם עמוק עמוק את אוויר הלילה. לו אין דחפים
להתפוצצות, סתם כעס מהול בעשן של נרגילת תות.
אני כועסת שלא אכפת לו מספיק. או לא יודעת מה...
שהוא לא מראה שאכפת לו מספיק. אני מרגישה שאני יוצאת מדעתי.
הוא לא ירד מהגג כל-כך מהר. הוא יחכה איזה שעה עד שהוא ידע
שאני ישנה או לפחות ישער שאני ישנה. וירד בשקט, יניח את
הנרגילה בארון וישכב לידי על המיטה הזוגית, מחבק אותי מאחורה.
ואני כמו תמיד... עוד אהיה ערה, ורק ככה... בידיים שלו... אני
אוכל באמת להירדם.
ככה זה פועל תמיד.
לפעמים אני תוהה אם ככה יראו כל החיים שלי, כמו קלטת חתונה
בשידור חוזר. כמו נמרודי בהילוך האיטי שלו מהקומה השנייה לקרקע
בחיפוש אחר מוצץ של ילדה בת שנתיים שלא מוכנה להתפשר.
תוהה... אם כל החים דניאל יכעס כשאני אלך עם מחשוף עמוק או
אעביר את היד בין הרגליים שלו באמצע ארוחת ערב של יום שישי.
אם תמיד בסוף אני אגמור ככה, בתשע בערב מחובקת איתו.
תוהה... מי יבוא במקומו. ואם... יהיו לי תקופות בלי.


17.8.03