פשפשה בודדה מדלגת בסמטאות,
יום, דקה, שבועיים, אולי מספר שעות,
גומעת אקסטזי ולרגע מתעודדת,
עם שיק של שיבוט וחיישנות של שודדת,
מה יש לפשפשה לחפש בסביבה?
כמו כולם, גם היא, רק מחפשת אהבה.

אבוי, חלפו שבועיים, ועודנה מנתרת,
ניתור, ניתור, קפיצה, אך היא איננה מקטרת,
לא יעדה היא בחייה מחורר מעולם,
עולמה שאול, כאוס, הסיוט מושלם,
יודעת כי רק כשתנוקב סופסוף תבין,
אך בינתיים לא נגע בה אף לא חיים יבין.

ומקקי הבר סיפרו לה בין האשפתות,
כי אין אף פשפשון שישנה את האותות,
אותות שמבהירים לה כבר מזה כמעט יובל,
"מותי, עקומה! לא יביט בך אף חובל!"
לא רוצה הפשפשה לאבד את התקווה,
אך מאידך, בנפש, מתחזקת האיבה.

האם מר גורלה כטעם הביוב?
האם בגלגולה הקודם הייתה איוב?

ביום קיץ אביך אחד נודע לפשפשה,
שרק כשימצאו אותה תמות לה הבושה,
בינתיים היא אובדת, מכה על חטאים,
ת'לב שלה אוכלת ועוד עושה "טעים!"
כי יש חורים פתוחי ויש שיפתחו,
ויש - אומרים חז"ל - לנצח יקופחו.

פשפשה חסרת מזל אחת לוטה בערפל,
השמש במרום אך בלבה אפל,
חיוך מיליון דולר, מבט של "רק תראו",
אומרים לה "קחי" - לוקחת, הם בטח לא טעו,
בלילה היא חוזרת, משפשפת ת'אשפה,
ילד זר מגיע - היא מרוחה על המפה.

אין כבר פשפשה יותר ואין כמעט מיץ,
קדימה, רבותיי, היכונו להשמיץ.