נכתב בהשראת הסיפור "המוזיקה של אריך זאהן" אשר נכתב על-ידי
ה.פ. לאבקראפט.

מחיאות כפיים רמות נשמעו ברחבי אולם הכנסייה.
נגני התזמורת קמו על רגליהם, מניחים את כלי נגינתם ארצה,
משתחווים בגאווה אל קהל השומעים. מספר קרני שמש הפציעו מבעד
לזכוכיות הויטראז', יוצרות קשת צבעים על רצפת הכנסייה ועל פסלו
של ישו. צלילי העוגב עדיין הדהדו ברחבי האולם, ממלאים את
המתפללים והשומעים בתקווה. נרות התפילה בערו בחדווה, מטילים
אור נעים ברחבי האולם, מכניסים תחושת ייראה בתוך האדם.
מחיאות הכפיים החלו להעלם, ונגני התזמורת כבר סיימו לאסוף את
חפציהם. הד המוזיקה אט אט שכח, ואיתו גם התקווה. קמתי מספסל
התפילה, לובש במהירות את מעיל הגשם השחור איתו באתי לשמיעת
המוזיקה. נשאתי תפילה קצרה, והתחלתי לצאת מן הכנסייה. בדרך
הבטתי מעלה, אל תקרת הכנסייה עטורת הציורים הנפלאים, ציורים
שעליהם ניתן להביט זמן רב ולא לראות את כל הפרטים אותם הם
מסתירים מן הצופה. ידי החלה לרעוד שנית, שכן שלוות המוזיקה
עזבה אותי. ידעתי כי אצא בקרוב אל רחובות האדם הסוערים. לחצתי
בזריזות את ידי המתפללים, נותן מטבע כסף לכמה מהם, ויצאתי מן
הכנסייה. רעשי המכוניות וצחוק האנשים מילאו את אוזניי. שלווה
לא ידעתי, והרגשתי כי אף לא שמעתי את מוזיקת הכנסייה. שגרת חיי
חזרה, וכך תשאר. שמתי פעמיי לכיוון דירתי, אשר מוקמה במרחק קצר
מן הכנסייה.
הייתה זו שעת צהריים. השמש עמדה ממעל, מטילה חום ואור נעימים
על ההולכים. השמים היו כחולים ונעימים לעין, ללא כל סימן לגשם.
ציפורים צפצפו סביב, אך קולן לא נשמע מבעד לקולות האדם. אנשים
הלכו לצידי הכביש, על המדרכה עטורת הלבנים הכתומות, לא שמים לב
למתרחש סביבם. היו הם שקועים בעצמם, שקועים בענייניהם בלבד.
ביתי מוקם באחת מן סמטאות העיר הרבות. לונדון, עיר עתיקה,
הייתה בעלת סמטאות צרות אך נהדרות. הסמטאות הללו היו פתח לעבר,
מחבוא מן האנשים החדשים, מן המודרניות המחליאה. מבט השמימה דרך
הסמטה חשף שמים עכורים ושחורים. אוויר הסמטה היה שחור ומטונף,
מקשה קמעה על נשימת האיש אשר עובר שם. אך אלו שהיו רגילים
לסמטה, אלו אשר התגוררו בסמטה כבר מספר שנים, ברכו על האוויר
העכור אשר הבריח מבקרים לא רצויים. בתי הסמטה היו שחורים
כמוות, מן הפחם אשר בער בהם בעבר הלא רחוק. היו הם ככתם שחור
בעיר, כתם שחור בו התגוררו אנשים אשר נחשבו ככתם שחור כמו-כן.
ביתי שכן באמצע הסמטה, מוגן מן הבקרים הלא רצויים. עצרתי
לעיתים לעזור לעני אשר התמוטט על הקרקע, או בכדי לנהל שיחה
קצרה עם שכניי. דרכי דרך הסמטה הייתה נעימה. אהבתי את הרגשת
הניתוק מן העולם הסוער. הרגשתי שלווה. הרגשתי את המוזיקה חוזרת
לליבי.
ביתי היה אחד מן הבתים הגדולים בסמטה, בו גרתי לבד. כסף היה לי
בשפע, בכל זאת בחרתי לחיות במקום זה.
פתחתי את דלת הכניסה, ונכנסתי לבית מפואר, צבעוני ושמח. חדר
הסלון עוטר בתמונות רבות עליהן האירה נברשת מן התקרה. מספר
ספות עור נחו מסביב לשולחן קפה, מביטות אחת בשנייה, מצחקקות
ומדברות. טלוויזיה לא הייתה לי, שכן הרגשתי שתפר היא את שלוות
הבית, שלוותי שלי. ניגשתי אל מקרר המטבח, והכנתי בזריזות משקה
ומזון. הבטתי סביב, נושא את מגש האוכל, נאנח בחיוך. ידעתי כי
בקרוב אקבל שיחת טלפון משותפי אורמנד, אשר היה שותף בחברת
עסקים מצליחה אותה ניהלתי. התיישבתי על ספת העור, מניח את מגש
האוכל על שולחן הקפה, נשען לאחור וסוגר את עיני. נאנחתי, מחניק
את דמעותי, אך לשווא. הן זלגו להן בחופשיות, יורדות אט אט
במורד לחיי. הרגשתי את מליחותן על שפתיי, את מליחותן המתוקה
אשר הביאה אך שלווה.
מה הם חיי? מה הם חיי האומללים? חיי הם שגרה ארוכה ומעיקה,
שגרה הגורמת אך לסבל. חיי קצרים, ומעשיי קטנים. מה השגתי בחיי?
כסף? לא אוכל להנות ממנו במותי, אך אוכל להנות ממחשבות על
מעשים טובים. מעשים טובים אשר עשיתי אך מעט מהם בחיי.
הטלפון צלצל. שחררתי זעקה מפי, מביט בטלפון. הרגעתי את עצמי
במשך מספר שניות, לוגם קלות מכוס המשקה, ומרים את שפורפרת
הטלפון.
"שלום", עניתי בקול קפוא, עצוב.
"היי! היום זהו היום הגדול, הזוכר אתה?", שאל שותפי בקול שמחה.

"כן, כמו...", התחלתי לומר, אך קטע הוא אותי.
"כמובן שהינך זוכר! ישנה עבודה רבה היום. רבים וטובים מגיעים
למשרד, הולך זה להיות שבוע קשה...".
הנחתי את שפורפרת הטלפון על ברכי, מביט באוויר. קול שותפי בקע
מבעד לשפורפרת, מסביר על העבודה שעלי לעשות היום. אינני יכול
עוד לסבול זאת, חשבתי. אינני יכול לסבול את הריקנות בחיי, את
העבודה הקשה. אינני יכול לסבול את המחשבות על ההפסדים הרבים
בחיי - דבר לא עשיתי, דבר לא בניתי. שקעתי בשגרה, ומעולם לא
יצאתי ממנה. ידעתי כי במותי אדע שלא עשיתי דבר. הרווחתי כסף
רב, ותו לא.
קמתי מכורסת העור, מניח לשפורפת הטלפון ליפול על רצפת הבית.
התחלתי לנוע אנה ואנה, מביט סביב, נושם בכבדות. הרגשת שגעון
ולחץ נפלה עלי, הרגשת חוסר אונים. הבטתי מעלה, אל תקרת הבית,
רואה אותה כשמים תכולים ומנחמים. העננים נעו במהירות, מתערבבים
יחדיו לקשת צבעים. הצבעים נעו סביבי, נכנסים בתוכי, ממלאים
אותי בכוח חדש ובהחלטה חדשה. ידעתי מה עלי לעשות.
צעדתי בצעד בטוח אל מחוץ לדירתי, יוצא לכיוון הסמטה. הוצאתי
מכיסי את פתק ההזמנה לשמיעת המוזיקה בכנסייה, בוחן בזריזות את
שמות הנגנים.
"אלאריך זאהן - נגן כינור"
המשכתי לנוע במהירות לכיוון הרחוב, כמעט רץ. דבר לא ראיתי
סביבי, ואף לא ראיתי כי הינני מפיל אנשים יקרים בדרכי. עיניי
ראו רק שחור - פניהם של שכניי היו שחורים וקודרים, חתול הרחוב
הלבן נראה כמביא מזל רע, השמים ממעל נראו כחלל פתוח, נוצץ
כוכבים. המשכתי לנוע, נושם בכבדות, מזיע ורטוב מן דמעות. ידי
החזיקה בכוח בפתק הכנסייה, כוח כה רב אשר לא ידעתי כי טמון הוא
בי. לבסוף, הגעתי למחוז חפצי.
הייתה זו סמטה קטנה ביותר, אורכה אך 50 מטרים. הייתה זו סמטה
בה שכנו בעיקר מחוסרי הבתים, האנשים האיכותיים בעולמנו, אך אלו
שכספם אזל. נכנסתי אל הסמטה, מביט סביב. קירותיה היו עתיקים
ופגומים מהלחץ החזק והמתמיד של הזמן, מלאות בטחב שחור, טחב אשר
מילא את המקום בריח חזק אשר גרם לראשי לדאוב. אור שמש לא נכנס
אל הסמטה, שכן הייתה ממוקמת בצל שני בניינים עתיקים מצדדייה.
אש דלקה במקום, ומסביבה ישבו אנשים מחוסרי בית, אנשים אשר
החיים הכזיבו אותם. הביטו הם בי, בוחנים את בגדי בכעס. ידעו הם
כי הינני עשיר. ידעו הם כי הינני אחד מן הסיבות לחייהם
העגומים.
"הסתלק", קרא אחד מהם. לבוש היה הוא בחולצה לבנה ומכנסי ג'ינס,
קרועים ומוכתמים בדם. זקן ארוך היה לו, ועיניו הכחולות בחנו את
פניי, חודרות פנימה, אל המקומות האפלים של האדם.
"הינני מחפש את אלאריך זאהן", עניתי, בקול בטוח וחסון.
"עניינך אינם מענייני. הינני מבקש ממך לעזוב, וזוהי תהיה הפעם
האחרונה", ענה, מתקדם לכיווני.
"בבקשה ממך, אדוני היקר, אינני מעוניין ברע. עלי לדבר עם מר.
זאהן".
הרגשתי נשימה בעורפי. הסתובבתי לאחור, מתנשם בכבדות, ליבי דופק
בחוזקה. איש לבוש היטב, חובש מגבעת שחורה וחליפה מחוייטת
ומהודרת, הביט בפני.
"שמי אלאריך זאהן. מה הינך רוצה ממני?", אמר, מביט מפני, מנסה
לזכור היכן ראה אותי.
"שלום מר. זאהן", אמרתי, מביט בבגדיו בחיוך. תו מחיר נצץ
מכיוון כיסיו של האיש - גנב הוא את הבגדים האלו. "הינני רואה
כי הינך מנסה להזכר היכן ראית אותי לאחרונה. היה זה בכנסייה,
אדוני. בכל פעם אשר הינך מנגן שם, יחד עם התזמורת, אני בא
לצפות."
"מוזיקה באים לשמוע, לא לצפות", ענה, פניו מתרככות. "בוא אחרי,
נלכה ונדבר".
זאהן החל לנוע, מתקדם אט אט לכיוון סוף הסמטה. הוא הביט באנשים
אשר ישבו מסביב לאש, מהנהן לכיוונם, מרגיע אותם כי הוא יסתדר
בכוחות עצמו. האנשים הביטו בי, ממלמלים דברי כעס, וודאי
מאשימים אותי בחייהם.
"שב נא", אמר כאשר הגענו לסוף הסמטה, מורה בידו על הרצפה
השחורה.
מר זאהן התיישב בזריזות, נאנח משריריו הדואבים. ישבתי אחריו,
מתעלם מן מעילי המתחכך ברצפה השחורה.
"נגן לי, זאהן", אמרתי, מביט בפניו הרציניות.
"סלח לי?"
"נגן לי, הינני מתחנן לפניך. המוזיקה אשר יוצאת מכינורך ממלאת
אותי בחיים, בכוח, בתקווה. רק כך אוכל להמשיך את חיי".
זאהן חשב לרגע, מביט סביב.
"ומה אקבל בתמורה?", שאל בחיוך.
"כל שתרצה. נגן לי."
"אעשה זאת. אך עלי להזהירך - מעטים חזרו מסמטה זו לאחר ששמעו
את כינורי", אמר, קם מן הרצפה, הולך אל החושך, משאיר אותי עם
מחשבותי.
זאהן חזר לאחר מספר דקות ארוכות, מגיח מן החושך הנורא. בידו
האחת נשא כינור מצופה בזהב, הנכס האחרון אשר נשאר לו. בידו
השנייה החזיק הוא את כלי הפריטה, מחזיק אותו בחיבה אשר מעולם
לא ראיתי בחיי. הוא עמד, רוכן מעלי, מניח אט אט את כינורו על
כתפו. הוא הביט אנה ואנה, בוחן את החושך. כאשר הבטתי בעיניו,
הבחנתי כי הללו שקפו אור, ולא חושך. שקפו הן מקום יפיפה, מקום
נהדר ומלא בחיים, מקום מלא באור ובשמחה. מקום בו מלאכים
שוכנים, מקום רחוק מאותה סמטה אפלה. מקום בו המוזיקה קיימת.
זאהן נשם עמוקות, מניח את כלי הפריטה על הכינור, מתחיל להניעו.
מוזיקה החלה לצאת אל אוויר העולם, ממלאת אותו באור ובתקווה.
הלב החל לפעום בחוזקה, מתרגש ושמח על המתרחש. גופי החל להתמלא
ברצון, בכוח, בחיים. כל מחשבות השחור יצאו להן, בורחות, אינן
מצליחות להתקיים כאשר המוזיקה קיימת. זאהן החל לנוע מהר יותר
ויותר, כינורו צווח יותר ויותר. פניו נעו יחד עם המוזיקה, יחד
עם התווים. עצמתי את עיני, מניע את גופי ימינה ושמאלה. זאהן
המשיך לנגן במהירות גדולה יותר, כינורו צווח, מוציא צליליים
שמימיים, צלילים אשר שומעים רק בחלומות, רק במוות, רק כאשר
השלווה מגיעה. עיני החלו לנוע במהירות, רואות מחזות, רואות
אור. ראיתי מלאכים רוקדים סביבי, את קשת הצבעים חוזרת מסביב,
כינורות מנגנים לידי. כינורו של זאהן השמיע קולות כשל קבוצת
נגנים שלמה, מסלק את החושך, גורם לאור להגיע. כוכבים נצנצו
מסביב, מחייכים אלי, מזמינים אותי אל חיקם. גופי התחיל לנוע
בפראות, כמו כינורו של זאהן. ידיי פרפרו, ראשי נע ימינה ושמאלה
כמעט ניתק מן הצוואר, רגלי קמו, נעות בין זאהן למוזיקה.
המוזיקה הפכה לחזקה יותר, לעוצמתית יותר, לשמיימית יותר. רציתי
כי רגע זה יימשך לנצח, וכך היה.
פתחתי את עיניי אט אט, המוזיקה הנהדרת עדיין נשמעת באוזניי. אך
זאהן לא עמד סביבי, ולא עמדתי עוד בסמטה שחורה.
עמדתי במקום מלא אור, מלא בחיים, מקום ללא שגרה. מלאכים רקדו
מסביב, נהנים מן המוזיקה, כוכבים מנצנצים מרחוק. המוזיקה
המשיכה להתנגן באוזניי. זאהן צדק. לא אשוב עוד מן הסמטה.