כשעוברים ניתוח בגיל צעיר ונכנסים לדום לב וכמעט מתים אף אחד
לא מספר לך על זה, לא הרופאים שלא יודעים להסביר לילד בן חמש
מה קרה ולא אמא שכל פעם שרוצה לספר מתחילה לדמוע.

עברתי ניתוח של גידול לא מזיק, לא פחות ולא יותר - בתחת. באמצע
כנראה קרה משהו, ונכנסתי לדום לב, פרפרתי קצת ואז הופיע הקו
הישר שעושה טוווו ארוך ואז פתאום הפסיק וחזרתי לתפקד, עדיין
מורדמת בהרדמה מלאה ולא יודעתי דבר על כך.
בזמן הניתוח, מה שעד היום חשבתי שהיה חלום, היה העולם הבא.
היה אור לבן והלכתי על עננים רכים ונעימים, בחלום הייתי כבת
חמש עשרה או שש עשרה ומסביבי ריחפו תינוקות עם כנפיים, לא כמו
שכולם חושבים, ההילה שלהם לא היתה מעל הראש אלא הקיפה אותם, הם
היו לבנבנים עם עיניים כחולות ותלתלים בלונדיניים גולשים על
הכתפיים, לחיים ורדרדות ומתוקות ופתאום, בין כולם, היא יצאה.
נראית מבוגרת אבל ילדה כבת שבע עשרה, אתיופית, שיער ארוך עד
התחת, מתולתל בצבע שחור חזק, עיניים חומות וגדולות, נראות
כאילו עומדות לבכות, שמלה לבנה צמודה וקצרה, כנפיים קטנות
ולבנות והילה שהקיפה את שתינו.
"מה את עושה כאן?" אמרה בקול בוכה, "את לא אמורה להיות
כאן..."
ולפתע הכל היטשטש והתעוררתי בחדר בבית החולים כשמלי ואביבה,
שתי הבובות האהובות עלי באותו גיל, על ידי, שמותיהן היו על
שמות האחיות שטיפלו בי, מלי שתמיד הלכה עם חלוק כחול זכתה
להיות הבובה הכחולה, היותר אהובה עלי, ואביבה תמיד הלכה עם
חלוק ורוד ולכן היתה אביבה
הבובה הורודה שגם אותה מאוד אהבתי.

עד היום לא ידעתי על הדום לב, על כך שכמעט מתתי, בגיל חמש
עשרה, כחצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במפעל, הגיעה אתיופית קטנה
וחמודה לעבוד במפעל, שמה קידי, מיד התחברנו והפכנו לחברות
טובות למרות שהיא בת עשרים ושלוש.
תמיד מתעניינת מה עשיתי השבוע, איך היה במסיבה ומה עשיתי לעצמי
באף?!
שברתי... נו, לא נורא, לפעמים זה קורה, או כמו שחטפתי צעקות
"אנשים נורמלים לא שוברים את האף!!!"
"אבל קידיס אני לא נורמלית..."
"תשמרי על עצמך, בבקשה..."
"אני מבטיחה להשתדל".

תמיד שומרת, תמיד דואגת, וכשקורה תקלה במפעל כמו שחתכתי לעצמי
חצי מכף היד, עד היום יש צלקת, ישר היתה הראשונה לטפל בי.
הגעתי לגיל שש עשרה וגם זה בקושי ונכנסתי לניתוח להחזיר את
המחיצה באף למקומה, כדי שאוכל לנשום שוב כמו בן אדם, קידי אמרה
לי, "תיזהרי, מתוקה, שלא יקרה לך מה שקרה בניתוח האחרון".
לא הבנתי, אמרתי תודה ונסעתי לבית החולים עם אמא שלי.
בדרך שאלתי אותה מה קרה בניתוח האחרון והיא סיפרה לי.
חשבתי על החלום, חשבתי הרבה, בניתוח הזה הייתי בהרדמה חלקית,
רק בפנים פלוס טישטוש, שזה הסטלה הכי טובה בעולם...
בתוך הסטלה שלי, חשבתי על כך, אני לא מאמינה באלוהים ואני לא
מאמינה במלאכים...
אולי זה צירוף מקרים אבל מה שבטוח, שקידי היא המלאך השומר שלי
ולכן אני אוהבת אותה.