אני בת 13. אפילו קיבלתי עוגה. שטוחה, שרופה, איך נשרפה, הרי
נאפתה בפחות מרבע שעה. משום מה כל הנוכחים משליכים אותה אל
קיבתם מרצון. סיפוק לבן עולה מפניהם החד גוניות. "טעים מאוד,
נו, טטעמי גם." היא לא טועמת. גם אני. סוכר מעולם לא השפיע
עלי, במיוחד לא בימי הולדת.
חיוכים לבנים-מעופשים צצים מכל עבר כמו מחוץ לקרוסלה שאי אפשר
לרדת ממנה. הם נטבלים בגזוז; גזוז ירוק, כחול, אדום, כתום
וצהוב. צבעים חזקים ושקופים. צבעים של עוני מטוייח בגסות.
של בושה, ונסיונה הכושל להעמיד פני אושר.
.

החיוכים המעופשים הובאו מן הדירה הסמוכה, נוטפים ריח מוזר
ורחמים. אף פעם לא אהבתי את השכנים שלי. תודה שבאתם. מזל טוב,
תודה, טוב, תודה, מזל. "היא בכתה?" לוחש הקטן לאמו. "לא,  ממי,
היא מתרגשת, היא מתרגשת, לך תגיד לה מזל טוב." הוא מושך
בכתפיו. מסרב לפגוש שוב במבט המיוסר, הנשקף מעיני הנפוחות. כמה
אהבתי אותו באותו רגע. הוא ידע שאני משקרת ובחר שלא לרחם.
עכשיו לבטח התקלקל.

התעוררות, חיוך.
קירות סגולים, מיטה אדומה. שטר כתום מונח על השידה. מתנה מאבא.
אני מותחת את עצמי מול המראה. זה מה שעושים בגיל 16. השפתיים
שלי עבות, נפוחות מעט. שינה של 5 שעות ללא הפרעה. מתנה ממני.
אני מסתובבת ובוחנת את לוכד החלומות בגבי, מעבירה אצבעות על
הרשת, על הנוצות השחורות, העבות. מעוטרות באדמומיות קלה,
מחוותו של עור מרדן אשר עליו להסתגל לחברתן. מעבירה יד על
הקרחת. פלומה רכה של שערות בתולות מכסה אותה. איש לא יכול
להכאיב לי. נעמדת, מושכת את הג'ינס שצורתו נטבעה בי בימים
האחרונים. יוצאת מהחדר. יותר מאוחר אלך לסרט עם חברה. כלומר,
יותר מאוחר תגיע ההפתעה,   אני מאופרת בחיוך מטופש. מהסוג
שהבטחתי שלעולם לא יעטר את פני, אבל אני כבר לא עושה את
הרשימות האלה יותר.

קולה של אמי מצדו השני של הקו מלא שביעות רצון. "מזל טוב בנתי,
עד מאה ועשרים ושכל רצונותייך יתגשמו אמן ושהשם יקשיב לכל
משאלותייך וקודם כל בריאות" "-תודה אמא." אני מחייכת. "לאן
תלכי?" "לסרט." "למה לא היית מזמינה כמה חברים אלי לבית, הייתם
יושבים, הייתי מפנה לכם את הבית, מכינה עוגה... בואי אלי ניראה
אותך, ניתן לך כמה שקלים שיהיה לך."
הגר מתעכבת לצבוע ריסים בכחול. אני מתלבטת אם להחליף חולצה.
מחליפה. אנחנו יוצאות. מדלגות.
ניתן לשמוע את הד דילוגנו והוא משמש כשיר נושא לערב הזה, לי.
מתחת לבית אני מבחינה באור הבוקע מחלון חדרה של אחותי. ראשה
המבצבץ נעלם. האור כבה. אני מגחכת לעצמי, הסוד נגלה לי בטרם
עת. מול החושך הנשקף מדלת דירתה של אמי, אני עוצמת את עיני,
נושמת, מכינה את עצמי להיות מופתעת, מסונוורת, נאהבת.

"יום הולדת את רוצה? חרא אני אתן לך!" "יום הולדת היא רוצה,
למה לא באמת? ממש מגיע לך יום הולדת, שטן...רוע, רוע לב יש
בך." והיא צודקת. בדיוק כדבריה, 13 שנים שילמה על כך שילדה
אותי. 13 שעות של צירי לידה. 13 קילוגרמים נוספו לגופה הכחוש,
המט ליפול, וקמטים רבים, ושערות לבנות אשר הכימיקלים האדומים
כבר לא מצליחים לאחוז. ואני מצפה ממנה לחגוג? למען האמת, לא
ביקשתי. לא היה אכפת לי יום הולדת, לא רציתי מסיבה. מגוון
המאורעות שקדמו, ליוו ועקבו את הבת מצוה המפוארת מדי שלי, שלה,
נראו עדיין כיום האתמול. לא רוצה עוד פעם. 13, גיל מחורבן, למי
אכפת בכלל. אלוהים, כמה שנאתי את כיתה ח'.
אבל היא, היא רצתה לחגוג. הברק בעיניה כשתארה לי את העוגה
שתאפה, את המקום המוקצה לחברי, את זר הפרחים שתקנה, את
הקישוטים שתתלה, את השירים שתשמיע. כשספרה לאחור את הימים, מדי
בוקר, מדי ערב.  הברק הזה, הניצוץ...
החיוך.
ואני, כבר חזיתי את האסון העתיד לבוא. כמה קל לחזות אותם
כשחיים במבואתה של פצצה מתקתקת.
אבל אני לא אוהבת עוגות, אבל פרחים זה יקר, טיפטופים של דיכוי
והרפיית ידיים. עד שערב אחד, שעת התזכורת אמרתי גלויות, לא
רוצה לחגוג. לא רוצה. החיוך נעלם בן רגע. הקציף. נתמלאתי חרטה.
חיוכה המתיש הפך ליקר המציאות, הייתי מוכנה להקריב את חיי על
מנת שישוב להתיש אותי.

היום הגיע, לבסוף. מוזר לחשוב שהייתי בת 12 עד אז. מוזר לדעת
שהייתי בת 13 אי פעם. עשר מוזמנות אישרו את הגעתן מבעוד מועד.
חלקן יפות, חלקן מצחיקות, חלקן כבר פחות תמימות מן האחרות. וכל
בגדי נעלמו לפתע, ולמעשה לא היו מעולם. ופתאום חרדה. מה אלבש?
כמה שעדיין, בג'ינס וטישרט, אני שונאת את כיתה ח'. אין בגדים
ואין מושיע. ורק היא, הטבחית לעתיד, בסביבה. ורק היא נכונה
לעזרתי , כשם שהיתה נכונה לאפות, לארח, לקשט. אך אני, טיפשה,
מוסיפה להתמלא בחרדה למראה בבואתי המפוחדת.
ובפחדי השבתי את הניצוץ לעיניה. אך לא היה זה אותו הניצוץ. כעת
היה זה ניצוץ בוער, אשר בבערתו כילה את השליטה העצמית, כאילו
היתה ערימת זרדים כחושים.
הנה מגיע הכאב הראשון, הוא מפספס, נוגע רק מחוץ לגופי. בפני,
לחיי בוערת. שורשי שיערי זועקים. המצב עדיין בסדר.

אני שוב מעבירה יד על הקרחת, לרגע כמעט וחשתי את טעמם של קצוות
השיער ההוא בפי.
תחושת ביטחון עוטפת אותי. אני מעבירה מבט בחברה שלי. אוחזת את
ידה. אני מוגנת.
הדלת נפתחת לאט, אך האור נשאר מעומעם. הדירה נראית ריקה, אך
השולחן עמוס כל טוב. חטיפים, סלטים, ממתקים, עוגיות, עוגה
גדולה, עגולה, לבנה, תפוחה, קרמית. ארגז של פיצות. פירמידה של
קרמבואים. אני מנסה לחבר את הפרטים בראשי העירום. אני מבחינה
בפנים מוכרות, פני חבר טוב. הוא צופה בטלויזיה.
"שבי" אמי מבקשת. אני מסתכלת על שיערה החום, הגולש, על עיניה
החומת הגדולות, גופה תמיר, רזה, אך לפתע כאילו נוטף בריאות.
שפתיה האדומות מעטרות את פניה שהצעירו בעשר שנים בשנה האחרונה.
יפה היא. אני מסכלת עליה ורואה את הנערה שהיתה. בעיניה נשקפת
אלי הנערה שאני.
אני מתישבת והאשה היפה מספרת לי על העבודה החדשה, הדירה שחלקה
עדיין בארגזים, על מגוון דפים חדשים שנערמו בחייה ומנעו ממנה
התעסקות בדפים ישנים, כלוחות שנה, ככרטיסי לידה. "עם דור," היא
אומרת, "יצרתי קשר ברגע האחרון." "ניסינו להזמין כמה שיותר
חברים, קיווינו שהם יהיו ספונטניים..." אך אף אחד לא יכול היה
להגיע. היא מפסיקה.
דור מסיט לרגע את מבטו מן המסך ומסננן לעברי "כן הא?...לכי
תחפשי ת'חברים שלך." אני נשארת לשבת, קופאת במקום אבל מחייכת
בחום.

צלצול,
אחת מעשר מוזמנות האירוע שואלת בחיוך, איך להגיע.
"אין יומולדת, אל תבואי. החברה שלך לא רוצה יומולדת, היא רוצה
להרוס לי את החיים. זה מה שהיא רוצה. היא לא צריכה שום
יומולדת. כל יום שאני סובלת בשבילה זה יומולדת מחדש. עד שבסוף
אני ימות. אל תדאגי , איזה יופי של מסיבה היא תעשה אז. וכולכם
מוזמנים. נכון? שטן? תעני לי! תעני לי, אני יעזור לך. הנה
תראי." היא ניגשת לחלון, מוציאה חצי גוף החוצה, אני אמורה
לחשוב שהיא מתכוונת לקפוץ, אך אני לא זזה ממקומי, לא מוציאה
הגה. קופאת שם. עכשיו את קופאת. מטומטמת. היא לא קופצת. היא רק
צורחת.
"אלוהים! תעשה את הילדה שלי יתומה! תעשה שהיא תהיה יתומה
היום! היא רוצה לעשות מסיבה!"
אלוהים מחריש, מסנן את השיחה. מספיק אנשים שמעו ממילא. אני
נזכרת לרוץ אל אדן החלון ולגרור את גופה על כל עצמותיו בחזרה
פנימה. היא נאבקת, כמו ילד קטן המסרב להתנצל בפני חברו. היא
מנסה להדוף אותי, רגליה מתקפלות, בועטות לכל צד. ציפורניה
ננעצות בי. כאילו היתה חתלתול בסבך של ענפים.
אני לא מרגישה דבר. אך למראה מבטה חסר האונים, אני מרפה.

"נו, לכי תחפשי את החברים שלך!" פוקדת עלי אחותי, מחדדת את
הרמז.  מובילה אותי לחדרה, הריק למראית עין. אני פותחת את
הארון, פניה המחייכות של חברתי היפה נגלים אלי מתוכו. "מזל
טוב" היא צוהלת, יוצאת מן הארון. מחבקת אותי. ואז, פנים
מחייכות מתחת לשולחן, פנים מחייכות בסל הכביסה, פנים צוהלות
באמטיה, פנים מברכות על אדן החלון. פנים טובות מאחורי הוילון,
פנים מתחממות במרפסת, פנים אוהבות במיטה, פנים נאהבות בארגז
המצעים. מחבקות אותי, מחבקים אותי. מחבק אותי, מחבקת אותי.

ידיה התיאשו מאדישות גופי, ופונות אל גופה, השביר יותר. הן
חובטות בו, והוא, הממושמע, מתקפל, רועד, גונח, כאילו מנסה
להדגים לי את ההתנהגות הנאותה של גוף הפוגש בכאב מהסוג הזה,
שאני לא נרתעת ממנו. המראה מחריד ובלתי נסבל. אין בי שום חמלה
כלפי הגוף החלש הזה, אשר למרות חולשתו מצליח להצליף בחוזקה
בחלקיו. רק ידיעה אחת יש בי. זה חייב להיפסק. אני מפצירה,
זועקת, מחבקת, מתייפחת, מתנצלת, אך ללא הועיל. פעם נוספת,
שכונה שלמה זכתה להיות עדה לאורגזמת הזעם והחרדה של החד הורית
מדירה 811. לבסוף, היא נכנסת מאחורי הדלת עם המפתח. אל החדר של
העשן והבועות. והריח, הריח המחריד הזה מאז שאני יכולה לזכור.
מי היה מאמין שאגדל לאהוב אותו.

היא יוצאת. לאט. כמעט מחליקה החוצה. הטיח בעיניה כמעט מזכיר
חמלה. איבריה רפויים. לא כואבים עוד.
היא מחייכת. מסירה בשלווה את הנעצים מכפות ידי. שוטפת את את
פני. שולחת יד אל שיערי. אני נרתעת.
נראה שפרקה מעצמה עול אדיר בשעות האחרונות. אני הייתי חלולה
מלכתחילה. טיפות מים קרות מטפטפות על עורפי, צורבות את כתפי.
לא מפסיקות לטפטף.
"מזל טוב" היא לוחשת. והייתי רוצה להוסיף, ברכות.