היא הייתה רק ילדה קטנה, היא אומרת, בת תשע, עשר, כשהדוד שלה
התחיל לצלם אותה ולתלות את הצילומים בתחנת הדלק שניהל, או
למכור אותם לעיתון המקומי, ואחר כך למגזינים, כך שהיא החלה
לראות את עצמה מודפסת, וזה שינה את הדרך שבה הסתכלה על עצמה
לתמיד. זה לא רק שהיא הייתה מאוד יפה, והיא הייתה: עיניים
גדולות, שער מסולסל, רגליים ארוכות ואיכות שנונה, קופיפית,
שהייתה בה, אלא שהיא ידעה את העובדות הבסיסיות, עין הדוגמנית
נעולה על עין המצלמה, שהיא עינו של העולם. איך ידעה, בת כמה
הייתה כשידעה, היא לא יכולה לומר. משהו שכנראה נולדתי איתו,
נראה לי, כמו צבע העיניים שלי.
אבא היה כומר בכנסיה המתודיסטית, עם עדר חולבות קטן, עני תמיד.
הוא תמיד היה פוצע את עצמו בשדה, אז הם שלחו את שני הילדים
הקטנים (מתוך שבעה) העירה, לגור עם האח של אשתו. היא כמעט ולא
התגעגעה לחווה, היא אומרת, כמה ימים והיא התגברה על כל זה, אף
פעם לא היה אכפת לה כמה הוריה התנגדו למקצוע שלה, מה שהיא לא
הייתה עושה לא היה מוצא חן בעיניהם, אז מה זה משנה. היא והדוד
בילי הסתדרו מצוין מההתחלה, מבינים באמת אחד את השני. איש
גדול, גבוה, רך ומנומש, נעים מזג, שניהל תחנה של 'סנוקו', אבל
האהבה שלו, הוא תמיד אמר, הייתה צילום. התייחס אל עצמו כאל
'פרי-לנסר' וכולם היו חייבים להודות שהוא היה טוב ממש, אבל הם
חשבו שיש כאן איזה טריק, או מצלמה מיוחדת, תוצרת יפן.
היא ידעה מיד שהיא לא הייתה כנערות אחרות בנות גילה, שחייב
להיות בה דבר מה מיוחד. דברים שבילי אמר. דברים שאנשים אמרו.
הדרך שבה היא נראתה בצילומים - היא עצמה אבל לא רק היא עצמה,
מישהי חשובה, צופנת סוד. תמיד עם חיוך ומשהו בעיניים, משהו
שיודע. וכמובן הרגליים. הרגליים שהיו הצד החזק שלה. בפנים אפשר
לעשות ניסויים, שער אפשר לסרק באינסוף צורות, אבל רגליים
חייבות להיות מושלמות ושלה היו. בת ארבע-עשרה, בילי אמר, עם
רגליים מושלמות. הם החלו לזכות בתחרויות. הוא הלביש אותה
בג'ינס, בגדי משחק, חלוקי אמבט, שום דבר גס או המוני, כמה
תמונות ערום שהוא החליט לא להוציא החוצה. אחד המגזינים שילם
מאתיים דולר. אחר חמש מאות. בילי חלק אותם איתי, שזה לא מה שהם
בדרך כלל עושים, צלמים. כמה מהם ממש חלאות.

בפעם הראשונה שלבשתי גרביונים שחורים, נעמדתי על עקבים של
שלושה אינץ' והבטתי על עצמי במראה, הייתי בטח בת חמש עשרה
וכמעט התעלפתי ממה שראיתי. רק בהיתי ובהיתי, מביטה על עצמי
מאחור. אלוהים, ידעתי שיש לי את זה אז, ממש ממש ידעתי. זה קצת
הפחיד אותי.
בילי לא דבר איתי שנים, פגע בו שהחלטתי החלטות בדרך שלי,
שהמשכתי הלאה. יותר מאוחר הוא התרגל, עכשיו הוא מת וזה חבל.
למרות שאולי הוא יודע, אני מתכוונת אולי הוא יודע איכשהו. אני
חושבת שאם יש חיים אחרי המוות הוא יודע איך הדברים התגלגלו
בשבילי.
לא, האורות החזקים לא מפריעים, את מתרגלת אליהם אלא אם כן את
עובדת עם דוגמנית אחרת, שזה לפעמים לא נח. האיפור נהיה צמיגי.
לדגמן זה הדבר הכי קל בעולם כי זה הדבר הכי פשוט, הכי מעשי. יש
לך זמן מוגדר, פחות או יותר. יש לך חוזה רוב הפעמים. זה לא כמו
דברים אחרים בחיים, כשלא ברור לאן הולכים.  
ברור שהיו זמנים קשים, כמו לכולם. דוגמנית צילום או כל אחד,
תמיד יגיעו זמנים קשים, נכון? העיקר שיש עבודה.
מה ששנאתי, אני חושבת, כשהייתי חייבת לעשות את זה, היו שעורי
ציור. את יודעת - לדגמן ל'אומנים', להשפיל את עצמך ברבים.
משיבים אותך על כסא או משהו ואף אחד לא מדבר. רק נועצים בך
עיניים, משתמשים בך, כאילו היית חרא, לא אנושית. הגברים היו,
האמת, הכי גרועים. חארות שעושים אותך בכוונה לא יפה, כי זה
יותר 'אומנותי', נכון? חזה מדלדל כשהוא לא, רגליים קצרות יותר
משהן באמת, פנים מוכתמות או מקושקשות קוים קוים בעפרון, חושבים
שהם פיקאסו או משהו. אבל הצלם תמיד רוצה שתראי טוב, הוא רוצה
שתראי ממש ממש טוב, הוא רוצה למכור את התמונות, הוא בצד שלך,
באופן טבעי.
למרות שכמה מהם יכולים להיות ממש חלאות. חוזה או לא חוזה.

אבא שלי היה אומר שזו עבודת השטן וכל זה אבל אף אחד לא מאמין
לחרא הזה היום. בעצם אני לא יודעת מה הוא ואימא שלי חושבים
עכשיו כי ניתקתי איתם קשר מזמן. גם עם רוב האחים והאחיות שלי.
הם פשוט לא מבינים, איפה שהם גרים. אם זה לא באיזו חווה, זה
בעיירה קטנה, אומרים דברים גסים והמוניים עלי או מתחילים פתאום
להתנהג הרבה יותר יפה ממה שאת רגילה: זהירות! תמיד צריכים כסף
למכונית חדשה, לשלם איזה חשבון בית חולים או משהו, יש להם
מושגים דמיוניים לגמרי כמה מרוויחה דוגמנית צילום שזה לא העסק
שלהם בכל מקרה.
הדוד בילי היה אומר לי  חומד, תשכחי מהחבורה הזו וזהו, מי צריך
אותם?- אין להם את הלב הרחב שלך. כי הם יודעים שאת יותר טובה.
כי הם יודעים שאת הרבה הרבה מעליהם.
כמו שהייתי בת חמש עשרה וזכיתי בתחרות החשובה הראשונה ובילי
אמר, יש לנו את זה, חומד! או אפילו יותר מוקדם, כשהתמונה
הראשונה הופיעה בעיתון המקומי וכולם החמיאו לי, אפילו הילדים
בבית הספר ששנאו אותי. ואני ידעתי שזה מה שאני רוצה. ואני
ידעתי שבשביל זה אני נולדתי. שאני יכולה להפוך דף איפשהו,
ולראות את עצמי, כאילו במקרה. שאנשים מסתכלים עלי ומדברים עלי.
שהם היו חייבים - כי ככה זה היה.
הדבר היחידי שנראה לי שאני מתחרטת עליו, זה שבילי לא חי, ממש
עכשיו. הוא היה כל כך גאה. היחידי שהיה. השנים שלא דברנו, שלא
שלחתי לו אפילו כרטיס חג מולד או משהו, את כל זה היינו שוכחים
עכשיו. בילי רק היה מסתכל עלי, מחייך את החיוך הגדול והמצחיק
שלו כאילו אנחנו עובדים על מישהו, והוא היה אומר - אלוהים, ממש
יש לך הכל עכשיו, חומד, הכל, לא?