אני עדיין תוהה לפעמים איך זה קרה לי בכלל, וכל פעם שאני חושבת
על מה שקרה, זה נהיה רק הזוי יותר ויותר. כמו הסיפורים הקצרים
שמתפרסמים מדי פעם בעיתון תחת שם בדוי.
תמיד אמרו לי שאני בחורה מוכשרת. הייתי תלמידה מצטיינת, יו"ר
מועצת התלמידים, המצטיינת של הקונסרבטוריון ועוד דברים כאלה,
חשובים יותר או פחות. כולם ניבאו לי עתיד מזהיר ככנרת או
כמדענית. ואני תמיד חייכתי בהצטנעות כשקיבלתי את כל המחמאות,
אבל בפנים ידעתי שאני שווה את זה ושמגיע לי כל הקרדיט. תמיד
הייתי עצמאית. ההורים שלי אמנם היו נורא נחמדים וחשבו תמיד כמה
הם מבינים ומתחשבים, אבל למען האמת הם לא עשו הרבה, חוץ מלשלם
על שיעורים ועל ציוד ולחייך. אף פעם לא הרגשתי שאני קרובה
אליהם באמת. מין הורים פולניים כאלה שתמיד יספרו לך על הילדה
המוצלחת שלהם בגאווה, אבל בעצם הם חרא של הורים.
אוקצור, כשהייתי בת 20 בערך, אחרי שסיימתי צבא (פקידה בלשכת
אלוף פיקוד צפון), קרה מה שקרה והרגשתי שאני חייבת לברוח מפה
הכי רחוק שאפשר. היה, כמובן, הרעיון של טראק בדרום אמריקה או
טיול במזרח הרחוק, אבל יש שם כ"כ הרבה ישראלים, שמרגישים מיד
כמו בבית. וזה בדיוק ההפך ממה שרציתי. אז החלטתי לנסוע
לנורווגיה לתקופה בלתי מוגבלת. אבא ואמא היו בעד: "נורווגיה
מדינה תרבותית ונאורה, טוב שאת נוסעת לאירופה ולא כמו כל
הצעירים לחורים עם מחלות". ערכו לי מסיבת פרידה על החוף
בקיסריה. היה מדהים ופתאום הכתה בי העובדה שאני עוזבת המון
אנשים שחשובים לי, אבל לא הרגשתי חרטה לרגע. משם אבא לקח אותי
לשדה התעופה וכמעט לא הוציא מלה כל הדרך. כשהגענו, הוא הוציא
לי את המזוודות מהבגאז', נתן לי חיבוק ונשיקה על הלחי והלך
משם. הרגשתי שהוא מזיע מאוד.
במטוס ישבה לידי ילדה טיפשה עם רסן ענקי שהקיאה כל הזמן לשקית,
ואמא שלה הייתה עסוקה בלהשתכר. אני בעצמי שתיתי המון בירה כל
הזמן ושמעתי באוזניות של המטוס כל מני שירים עליזים בנורווגית.
נורווגית שפה מאוד עליזה. אחרי הנחיתה, התארגנתי באיזה מלון
זול, קרוב לשדה התעופה וקיבלתי שם רק קפה נוראי ולחמניות קשות
עם דג מלוח. היום הראשון בנורווגיה היה בהחלט די מדכא.
אח"כ התחלתי לטייל. הבאתי מהארץ אוהל ושק"ש וטיילתי ככה כל
הקיץ. ראיתי פיורדים מדהימים וקרחונים ענקיים בני אלפי שנים.
יכולתי לראות את כל הגיבורים המיתולוגיים שלהם קמים לתחייה.
בחיים לא עברתי חוויה כזאת. בסתיו כבר לא יכולתי להמשיך
בקמפינג ועברתי לטייל בערים, אבל זה ממש לא היה כמו בטבע.
בעיר, הבדידות והזרות שהדחקתי, הכו במלוא העוצמה. בערך בנובמבר
פגשתי בבית קפה זוג זקנים והם התחילו לפתח איתי שיחה והיו נורא
חמודים. הם הזמינו אותי לגור איתם וישר קפצתי על ההזדמנות
הזאת. התברר לי שהייתה להם בת שנהרגה בתאונת מלגזה ושאני
הזכרתי להם אותה. ביליתי איתם בנעימים עד מאי וחזרתי לטייל.
בדיוק ביום שבו עברה שנה לעזיבתי את הארץ, הייתי בנורת'קייפ.
באמצע שומקום, בניין ענקי שכמו צומח מתוך השלג. בחצות בדיוק
התחילה התזמורת לנגן את "בריאת העולם" והוילון, שהסתיר קיר
עצום, החל להפתח. לאט לאט נגלתה לעיניי שמש חצות מדהימה
ביופיה. הרגשתי נפעמת. כאילו קיבלתי מתנה. הייתה זו האהבה הכי
חזקה שהייתה לי אי פעם. הסתבר שהם צריכים כנר והצעתי את עצמי
מיד. לאחר בחינה קצרה מאוד, התקבלתי לעבודה.
כבר 10 שנים שאני מנגנת כל לילה בקיץ את בריאת העולם. כשאני
רואה את השמש, תמיד יש לי הרגשה שיש לה רגש כלפי, אפילו שזה לא
הגיוני. את החורף אני מבלה באוסלו בבית שקניתי שם ומבקרת מדי
פעם את הזקנים. היום הודיעו לי שאבא ואמא נהרגו בפיגוע במסעדה.
אני מסתכלת על השמש וחושבת: "עם השמש - אהובתי - שום דבר לא
יכול לדכא אותי ושימות העולם". |
