מתים, מתים בסוף חיים
(עושה "נשימות והרפיה". "נכנס לדמות") חכו רגע...אני נכנס
לדמות פה... (מנער את עצמו ומתחיל במונולוג במלודרמטיות מרובה,
לאט לאט המלודרמטיות יורדת, והופך למשחק רגיל.). מה שאתם רואים
כאן זה בנאדם מת. מת במשמעות של "לא חיי" לא במשמעות נסתרת או
מטפורה. אני חייתי לפני 32 דקות בדיוק, עד שמתתי. אתם שואלים
איך מתתי? זה סיפור מוזר. אז בוא נחזיר אותכם 32 דקות אחורה,
למתי שחייתי.
אני בן 22, ללא עבודה, ללא חברה, ללא חיים - ובמקרה הזה זאת
מטפורה. לא הלכתי אף פעם לאוניברסיטה, וגם אני לא מנסה ללכת.
לפני 32 דקות אמא שלי העירה אותי ושמה לי בגדים שחורים על
המיטה. "אמא, זה בגדים של הלוויה", אמרתי, "אם לא תקום, באמת
תיהיה הלוויה", אלו המילים האחרונות שהיא אי-פעם אמרה לי, כמה
היא הולכת להצטער על זה. אז הלכתי ללשכת-העבודה, ומישהי מעצבנת
בשם נירה קיבלה אותה, אמרה לי שאין לה עבודה לתת לי בגלל שלא
הלכתי לאוניברסיטה, אז אמרתי לה "כן, ואת בטח הלכת
לאוניברסיטה, בגלל זה את פה יושבת באפס מעשה!!!", היא ישר שמה
אותי בעבודת ניירת, שלשם היא שלכה את האנשים שהיא הכי לא סבלה.
אמרו שיש ארוחת צוהריים בשעה 3 ל-28 דקות בלבד, והם אמרו 28,
הם התכוונו לזה. ופה בא הקטע שאני מת, איך מתתי, נדרסתי!!! מה
קרה? רציתם שאסלה מהחלל החיצון תיפול לי על הראש? איך ידעתי
שמתתי? ראיתי את עצמי מרוסק על המדרכה כולי מעוות!!! לאחר מותי
ניגש אלי איש, בשם רונן, שאמר לי שאני מת, "מה אתה אומר?!"
עניתי לו. הוא הזמין אותי לפיצה, שכמובן לא יכולתי לאכול, ואז
הוא הסביר לי את תפקידו, תפקידו של רונן הוא "נשמת", כלומר
האיש שלוקח את הנשמות לפני המוות. רונן הסביר לי שהוא לא חי,
אבל לא מת. היא נקרא "לא-מת". אחרי שאכל(נו) פיצה הוא לקח אותי
לפגוש עוד כמה "לא-מתים", בינם היה אפשר לראות שחקנית לשער
שמתה, ומישהי שמתה בשנות ה-40 ועדיין יש לה עור כמו של תינוק.
לאחר כל הדיבורים המטומטמים שלנו שאלתי אותו "אז לאן אני הולך?
לגן-עדן?", "אתה צוחק עלי?!" הוא ענה. "אל תגיד לי שאני הולך
לגיהנום!!!", "גם לשם אתה לא מתאים ילדון!!!", הוא אמר. "נהדר"
חשבתי לעצמי. בדיוק באותו זמן עברנו ליד דוכן נקניקיות ורונן
הזמין לעצמו נקניקיה. "אתה תיהיה כמוני, מת כמוני, מת
'לא-מת'", "אה?" אמרתי.
עבר יום ורונן נתן לי את התפקיד הראשון שלי. לקחת את הנשמה של
ילדה בת 8 ברכבת בין ת"א לירושלים. החלטתי שאני לא אקח את
הנשמה, היא רק בת 8, יש לה חיים, באותו זמן שהרכבת התהפכה
הצלתי את חייה, אך לא את נשמת. רונן הסיר לי שהנשמות נרקבות
בתוך הגוף אם לא לוקחים אותם בזמן, וזה לא מקרה יפה, הוא הסביר
לי. אז לקחתי את הנשמה, רק בת 8 הייתה, רק בת 8...
(נשמע השיר "קיי סרה, סרה", נכנסת ילדה קטנה, כבת 8, יושב,
הילדה יושבת לו על הברכיים ושר:)

"כשהייתי ילד קט,
שאלתי את אמא מה אהיה?
אהיה יפה? אהיה עשיר?
זה מה שהיא תשיר:

קיי סרה, סרה.
מה שיהיה, יהיה.
העתיד לא רוצה שנראה.
קיי סרה, סרה.

(מוריד את הילדה מהברכיים, מחזיק לה את היד) קיי סרה, סרה.
(יוצא עם הילדה).