נפגשנו אתמול, מאוחר בלילה.
אחרי שכל הערב היינו יחד באותו חלל קטן, צפוף ומחניק.
לא דיברנו. העיניים שלנו נפגשו, והמשיכו לטייל מסביב.
לא דיברנו
היינו צריכים לנסוע יחד לעיר אחרת, מאוחר בלילה
רק בשביל שנוכל לדבר. זה לא נראה לך משונה?
אני חושבת שכן. אבל אולי
זאת רק אני?
ועכשיו מאוחר בלילה, והנה אנחנו יושבים פה
אחד ליד השני ליד הראשון
ומדברים
ושותקים
וכואבים
לא. אל תתפרק לי עכשיו. אין לי דבק, הוא נגמר...

"איך זה שנגמר לך הדבק?"
"לא הבאתי לך אריזה חדשה רק לא מזמן", אתה שואל אותי בפליאה
ושוב שותק
"כן". אני עונה "לא מזמן"... אני ממלמלת לעצמי
כשעוד היינו יחד אני חושבת ולא מעיזה להגיד
"אבל היא נגמרה. השתמשתי בכולה. הייתי צריכה לתקן משהו. הייתי
צריכה להדביק חזרה את הלב שלי.
הוא נשבר לרסיסים אתמול בלילה. כשסיפרת לי שיש אחרת"
"אה" אתה עונה. (אה?! זה כל מה שיש לך להגיד על זה?)
ואני מרגישה כאילו עוד שניה והכל שוב מתפרק. איזה מין "סופר
גלו" דפוק הבאת לי?!
כזה לא מסוגל להחזיק אפילו לב? יממה עוד לא עברה וכבר מתפרק,
והנה עוד דקה ושוב ישבר לי הלב
וזהו, אין לי דבק. הוא כבר נגמר

עכשיו גם אין לי מי שיביא לי חדש
כי אתה כבר איננו.
הלכת לקנות לעצמך מלאי משלך, כדי שתוכל להתפרק לבד, ולחבר חזרה
את כל החלקים. שלך
לבד
או אולי איתה?