התמקמנו על הצוק, זה ששואב אליו את כל הצעירים לשעה של
עינוגים. אנחנו ישבנו שם מכורבלים. העיר למרגלותינו, פנינו
לדרום, מחפשים את מאדים. בחושך שאפף אותנו, הוא בהק בשמים
הנקיים מענן, עולה בזוהרו על הכוכבים כולם. אומרים שב 2287 הוא
יהיה אפילו קרוב יותר. אולי אז נצפה בו ביחד. ישבנו עם הילדים
ואתה היית בינינו. אתה ואני 1970 בפלנטריום החדש ברמת אביב.
נסענו בקו 25 ולאורך כל הנסיעה הסברת בהתלהבות ובפשטות על
קופרניקוס שעשה שם סדר בין גרמי השמים. האגרוף שלי הקטן היה
השמש ושלך אגרופים קמוצים גדולים יותר, שחגו סביבה, היו מרקורי
ונוגה. שאלת את האגרוף השני שלי כדי להדגיש, שרק אחר כך בא
כדור הארץ שלנו, היחיד שיש עליו חיים. הסברת שרחוקים יותר
נמצאים גם מאדים, יופיטר, סאטורן, אורנוס ונפטון ושיש חוקיות
מאחורי כל הדברים האלה שמשוטטים שם רחוק. לא שכחת לתבל את כל
החוקים בסיפורי מיתולוגיה, שידעת שישבו את ליבי. נטעת בי אז את
הזרעים הראשונים לאהבת הצפיה בשחקים, את הזרעים הראשונים להרבה
דברים. כשהייתי קטנה אף יותר, נהגנו לשבת על קו המים. שיחקנו
שם בבטחה עם הגלים הקטנים שטיפסו לנו עד המותניים. תמיד שמרת
שגם אם הם יהפכו אותי, לא יקרה לי דבר. אחר כך לימדת אותי
לשחות. בריכת גורדון, מים קרים כקרח וטעם של מלח בפה ובאף. אתה
זה שעודדת אותי לקפוץ מהמקפצה הגבוהה. יצאנו לטיוליי אופניים,
ידעת לעזור לי לקלוע את הצמה והסיפורים שלי על הפעולות בצופים
עניינו אותך. בחדר שלך היו פוסטרים של הביטלס וטונות של ספרים.
היית בשבילי אלוהים. הצעתי לך נישואין ואמרת שאתה מבוגר מדי
עבורי ובכלל, שלא מתחתנים עם אחים. שברת לי את הלב. ניגבת לי
את הדמעות והבטחת שיום אחד אמצא נסיך אמיתי, שיהיה רק שלי.
הלכת לצבא ועשית שם דברים, שבנים עושים ושממלאים בגאווה אנשים
שונים. אני, אני ממילא תמיד הייתי גאה בך והישגיך בצבא היו
עבורי פרט שולי. אותי עניין רק דבר אחד. מתי תשוב הביתה
לחופשה. יצאת עם גילה ואחר כך עם רונית ונדמה לי שאחר כך הייתה
גם דלית. למרות החופשות הקצרות, תמיד היה לך גם זמן בשבילי.
פעם אחת, הלכת צעד אחד רחוק מדי ועד שמישהו בא הכל היה לחינם.
כעסתי עליך, על התעוזה שלך. כעסתי על החברים שלך. אלה שיצאו
משם, אלה שהתבגרו ונישאו. במיוחד כעסתי על אלה שבזבזו את הזמן,
שלא קלטו שהוא קצר. בעצם כעסתי על כל העולם, אבל דבר לא עזר.
עכשיו, אני מבוגרת ממך. יש לי ילדים משלי. הגדול, מהרגע הראשון
נראה היה כמו אביו ולא יכולתי לערב אהבה באהבה. הקטן הוא על
שמך. שמך הוא שמו והבעתו שלך ולי כבד בלב כשאני קוראת לו
לשולחן. על החברים שלך כבר אינני כועסת. אני אפילו שמחה עבורם
במיוחד ברגעים בהם אתה לצידי. אבל לפעמים אני לא כל כך בטוחה,
אם אני זוכרת איך אתה נראה. אינני יודעת אם אלה פניך וההבעה
המקורית, שחרוטים על ליבי או אם זה רק איזה העתק מתמונה,
שהקפיאה אותך עבורי. עבר כל כך הרבה זמן ועדיין לא התרגלתי
לאוריריות הזאת שלך. האמת היא, שהצד המתעתע הזה בך מעורר בי
אפילו קצת דאגה. השתניתי מאוד מאותה ילדה, אותה הכרת. כבר אין
לי צמה והברכיים שלי אף הן כבר אינן שרוטות. היתכן שפשוט אינך
מזהה אותי?! אח שלי, לא הייתי רוצה שתחלוף על פניי ללא ברכה.