היא התעוררה חבוקה בזרועותיו. היה אפשר לראות בבירור עד כמה
היא התגעגעה לזה. הוא ישן בשלווה ומדי פעם מחזק את אחיזתו בה,
כאילו קונה חזקה. מגניב לעיתים נשיקות עדינות על צווארה, עורה
מצטמרר. מבט של תקווה שהלילה לא ייגמר לעולם נח על פרצופה.
עינייה מבקשות עוד, גופה כמה אליו. הוא מלטף את גבה וחיוך
מצטייר על פרצופו. הוא גם התגעגע. הוא פשוט מפחד להודות. תשוקה
טהורה הוא אומר לה, ככה הוא מסביר לה מדוע זה תמיד קורה. דמעה
מחליקה על לחייה כאשר ניצוצות של בוקר מתחילים לבצבץ בתוך
האפילה המוחלטת. מבט של תקווה נח על פרצופה, שלא ייגמר לעולם.
בתוכה התחננה שלא יילך, שלא יעזוב אותה, שלא יפקיר אותה לבדה
שוב, שיזרוק לעברה איזו שהוא פיקדון, משהו שאומר שלא הכל נגמר
שוב. בתוכה היא התחננה. הוא נשק לה בעדינות, נשיקה של להתראות
ועלה על האוטובוס שהתרחק לאיטו עד שנעלם. חולשה תקפה אותה, פיק
ברכיים לא מובן. אולי לעולם לא הרגישה ככה. אולי לעולם הוא לא
יבחין באמת. אולי לעולם הוא יסרב להודות. יסרב להרגיש באמת.
יכולתי להזדהות איתה באותם רגעים, הרגשת חוסר וודאות, עיניים
שאינן נחות, חיבוק נחוץ, מאדם אחד. נתקלנו אחת בשניה במקריות
מוחלטת. היא שחיפשה תשובה, ואני לאחר שמצאתי את כל התשובות.
היה זה ליל ירח מלא. לעולם לא אשכח זאת. לאחר מבט מהיר אחת
ברעה, הפכנו להיות החברות הכי טובות. עד אותו מקרה. עד
שהסתנוורתי מטוב ליבה, מהאור שהקרינה. מאותה שעה שרגליי דרכו
בבוץ הטובעני הזה, לא היה מוצא.

הסתובבתי בחדרו הלוך ושוב. מנקודה לנקודה, הבנתי. עכשיו
כשהבנתי פתאום זה הפך לקשה יותר. רציתי אוויר, רציתי לנשום
נשימה עמוקה כזו שממלאת לך את הריאות עד אפס מקום, שאתה מרגיש
שאתה בולע אוויר. יצאתי החוצה. הוא כמובן נשאר בחדרו. באותו
הרגע היה בי כעס, שלא הלך אחרי כמו תמיד, שלא השתרך. ממתי הוא
רכש לעצמו עצמאות?
התהלכתי ברחוב, ראש מורכן, מתעלמת מכל העולם ומה שנספח, שקועה
רק בי. פתאום הרגשתי שאין צורך לשקוע ברחמים עצמיים מיותרים,
שעברנו את זה, שהתבגרנו? התיישבתי על המדרכה, הרמתי את הראש
וראיתי אותה צועדת לה לאיטה, ראשה מורכן, מתעלמת מכל העולם ומה
שנספח, שקועה רק בה. הזדהתי איתה. הבנתי אותה. למרות שבכלל לא
הכרתי אותה באותו הרגע, אבל יכולתי להרגיש את כאבה. היא
התיישבה על ידי וחייכה מן חיוך מאולץ. יום בלי חיוך הוא יום
מבוזבז אמרתי לה, אבל חיוך מהלב. חיוך מתכוון, חיוך אמיתי. היא
שוב אילצה עצמה לחייך. היא סירבה למצמץ, לסגור את עיניה, היא
ידעה שברגע שהם יסגרו, הברזים יפתחו. היא נכנעה. דמעות החלו
זולגות על לחייה, ואני הבנתי. רציתי לחבק אותה, להגיד לה שיהיה
בסדר, ולאחר שהצגתי את עצמי, כך עשיתי. הבוקר החל לעלות והיא
לא שכחה. בתוך מערבולת רגשות מתעצמת וחוסר אונים, היא ניסתה
להחזיק מעמד. היא לא מסוג האנשים שנשברים, ישר הבחנתי בזה. אבל
כל בן אדם פוגש איפה שהוא בציר הזמן נקודת שבירה כלשהיא. גם
היא. לרגע שכחתי מה חיפשתי פה מלכתחילה על המדרכה הזו.

היא ישבה ערומה על הרצפה, הטלפון מונח לידה. היא חיכתה לאותו
צלצול מושיע, לאותו קול רגוע. היא פתחה את קופסת הסיגריות
והדליקה. היא אמרה שתפסיק לעשן. הוא אמר שיחזור. אז כנראה שזה
פייר והוגן. לפחות ככה היא חשבה. היא חיבקה את הכרית שקנה לה
לפני מספר ימים, הריחה ריח מוכר, ריח שלו. עטפה עצמה במעטפת
רחמים והחלה לבכות. לעולם לא בכתה כמו באותו הלילה. לעולם לא
חשבה שיפר הבטחה. לעולם לא חשבה שתסבול, לעולם לא חשבה. עצמה
עיניים ודמיינה את מגעו הרך על עורפה, את שפתיו החמות על
צווארה. דמיינה את ידו מחליקה על גבה, דמיינה מציאות אחרת.
הטלפון צלצל. הוא מודיע ששוב הכל דחף רגעי, שהם צריכים להפסיק
לעשות את אותה הטעות בדיוק. לא חלמת עליי? שאלה בליבה, הוא
דיבר ואמר, היא שתקה. היא קיבלה. לא הבינה. לא האמינה. סמרטוט
הוא צעק לה, בליבו. היה ניתן לראות בבירור שלא הקשיבה במלוא
תשומת הלב אליו, שלא ייחסה חשיבות רבה לדברים שאמר, אלא לעובדה
שמעבר לקו השני, ניצב הוא.

אני והוא נפגשנו במקריות מוחלטת, הוא בטוח בעצמו, מיסטר נו איט
אול, ואני מעופפת למקום אחר. הוא שאל אם זו מתנה יפה, מספיק
סמלי, מה שהוא קונה לה, משהו שיזכיר לה. קצת אכזרי מצידך,
שיננתי בשקט. הוא שמע. אבל הוא יודע מה הוא עושה, כל כך בטוח
בעצמו. יצאתי החוצה, ליל ירח מלא, השמיים מאירים במן תקווה או
אמירה אופטימית, הדרך מוארת ואתה מודה, למה שלא נמצא שם שברא
את כל זה, במיוחד בשבילך. קפה? הוא שאל, משהו בטון דיבורו המיס
אותי, לקח אותי למקומות רחוקים. ואני מכורה לקפאין, הסכמתי
מיד. ובכלל מאז ומתמיד אהבתי לבהות בקפה שמתערבב לו אבל תמיד
נשאר באותו המקום. תמיד זה הזכיר לי אותי. הוא דיבר ואני
הקשבתי, הומסתי אט, אט. בדיבורו הוא סחף אותי ושכחתי במהרה מכל
הצרות האלו שהעיקו עליי בדיוק לפני מספר דקות. הלכנו לדירה
שלו. הוא שם פרנק סינטרה, דון ז'ואן. הוא ליטף את שערי והחליק
ידו על לחיי, לאחר מכן על שפתי, על צווארי, הוא נשק לי
בעדינות, במן רכות מבינה, מתמשכת, שלא ייגמר לעולם אמרתי
לעצמי. מדי פעם הגנבתי מבט אל הירח, יכולתי להישבע שהוא חייך
אליי. סוף, סוף.

התעוררתי חבוקה בזרועותיו. חמימות שעוטפת אותך, שלא ייגמר
לעולם, סיננתי לעצמי. הוא נשק על צווארי, עורי הצטמרר. הוא
החליק את ידו על גבי, וזה התקמר לו בתנועה איטית. פתאום הבנתי,
פתאום רציתי להיקבר איפה שהוא אי שם. רציתי להעלם. הסתכלתי
עליו וליטפתי את שפתיו, לא רציתי שיגיע בוקר, שתצא השמש, שהכול
ייגמר. התפללתי ללילה נצחי, לאור אופטימי. אבל ידעתי, הבנתי
הכול, ואי אפשר להתעלם ברגע שזה בא, יש דברים שעדיף לא לדעת.
דברים שרצוי להדחיק. זה כל מה שזה היה כל הזמן הזה, מין מסר או
סימן, מין התנקמות ממה שלא נמצא שם. הגנבתי מבט נוסף אל הירח,
יכולתי להישבע שהוא היה מאוכזב.
עצמתי את עייני, ושיחזרתי הכול.
אני זו היא.
היא זו אני.
פרי דמיוני.
מסתבר שגם לילות ירח מלא יכולים להיות אכזריים.