"זה שיר כאב...
שזורם אל האופק.
שיר אהבה...
שעל סף התהום"

עכשיו אני מבכה אותך, קוראת הספדים אודותייך שקברתי לעיני
כולם.
אני לא זועקת "למה?", כי לעולם לא תסביר לי בצורה שתניח את
הדעת, והנפש.
אתה תמיד שואל אותי למה, תמיד גורם לי לקלף פצעים...לחפור בהם,
לזהם, ונדמה שהתשובה היא תמיד אתה, יכולת להציל אותי
מעצמי...אם זה היה מספיק חשוב.
אצלך הכל זורם על מי מנוחות, יש לך עתיד לפנייך, ואני כל כך
מקנאה בך...לי יש רק עבר, וגם הוא לא מזהיר.
ביטלתי את הקיום שלי ביום שבו בחרת לספר לי ברמז שאני לא
מספיק...שאין לי סיבה להמשיך ולחשוב עלייך. כל כך התאכזבתי
ממני, כל כך התאכזבנו ממני, ככה זה כשאני נרגעת לרגע.
אני רוצה לפעמים לנסוע אלייך, ולקחת אותך לים...תמיד חלמתי
לקחת אותך לים, כי לך אין ולי יש, והוא ואתה הייתם החברים הכי
טובים שלי.
אליו זרמו נהרות העצב שנקראו אחר כבוד בשמך.
אני קיבלתי את הים, ואתה קיבלת את השקט.
אתה מאושר? כל כולי ביקשתי להיות הסיבה לכך, ואם לא הסיבה אז
לפחות הבן-אדם שיעזור לך להתקרב לשם, אך הלכת רחוק מידי. אופק
זה דבר יחסי.
יש המון אנשים שמציעים לי לעוף, ואתה עונה במקומי..."לא", בכל
מקרה חתכת לי את הכנפיים בלכתך, כי לך תמיד היה לאן
ללכת...ותיכננת ללכת בלעדי.
חבל שלא הודעת לי, כבר ארזתי רחמים עצמיים ומזוכיזם בשק, וקמתי
ללכת אחרייך, בדממה. להשתרך בשבילי העיר שלך, שמעולם לא אהבתי,
ולהתגעגע לנצח לשדות שאתה אף פעם לא הבנת.
עכשיו הקיבוץ שלי שקט, הפרדסים תוהים למה מעולם לא דרכה כף
רגלך בהם, אני גם תוהה...
אפילו הים קצת כועס על זה שנסחפתי כל כך בקלות למחוזות אחרים.
נותרתי כשהייתי, מביטה לאופק באמונה שלמה שתגיע אליו, אחרי
הכל...יש לך כנפיים.