אני רק רוצה לציין שהסיפור הזה לא קשור בכלל לספר "לילו
וסטיץ'" למי שתהה. הוא נכתב ב28.4.02 הרבה לפני שלילו וסטיץ'
בכלל נולדו. שיהיה לכולנו יום טוף.

לילי

הוא עזב. באותו בוקר קר הוא כבר לא היה לצידי בכדי לחבק אותי.
באותו בוקר ידעתי שהוא עזב מוקדם כל-כך רק בכדי להבהיר לי
משהו: "אני עוזב, ולתמיד". איך אפשר לעזוב מישהו שלושה ימים
לפני היומולדת שלו? שום הודעה, שום פתק, שום כלום. פשוט שום
כלום. אפילו דקה לא הקדשתי לעצם המחשבה שהוא עלול לעזוב אותי,
הרי היינו כל-כך מאושרים יחד...ניראה לי. טוב, לזה קוראים אפקט
ההפתעה. מעניין שאני, שהייתי המוח במערכת היחסים הזו, לא חשבתי
על זה קודם. אני פשוט שונאת כשעוזבים אותי! מה לעזאזל אני עושה
לא בסדר? אני הולכת בדיוק לפי הכללים של הספר ולפעמים אפילו
לפי האינטואיציה שלי. אבל אני לא מאלה שמאמינים באינטואיציה.
אני מאלה שמאמינים במדע.
נחזור לנושא. אני פשוט לא מבינה...אני חמודה, נבונה, מנומסת,
לא מכוערת מדי...מה קרה...?
כששלחו את פריץ ממאדים, באמת הפנמתי את המשפט: "נשים מנוגה,
גברים ממאדים". זה שאני נולדתי בפלוטו לא אומר כלום. כל הבנות
מנוגה כל-כך יפות ומושלמות...זה פשוט לא פייר! טוב...ככה
זה...השמש והירח חילקו לכל כוכב בגלקסיה את המתנה שלו: למאדים-
קלילות דעת של זריחה, לנוגה- יופי של שקיעה מרהיבה ולכדור
הארץ- עגמומיות הלילה השחור. הקודר. טוב, לא פלא, אחרי שכמעט
כל נתיני כדור הארץ התפזרו בין הכוכבים השונים, השמש והירח
הגיעו להחלטה שאין להם טעם לבזבז עליו תכונה טובה. ההורים שלי
התלבטו אם לעבור ליופיטר, שם כל התינוקות מקבלים אפשרות להצליח
בזכות אומץ לב ומעשי גבורה, או להגר לפלוטו, שם כל התינוקות
מקבלים חכמה ותבונה. ככה אני יצאתי, חכמה כזאת. הם רצו לשלוח
אותי ל"נפוליאון", אחת האוניברסיטאות הטובות במערכת השמש.
כמובן שהיו אפשרויות אחרות כגון "הרווארד" ו"ייל" אבל היו
בעיות..."בהרווארד" התגלו שחיתויות איומות ו"ייל" התפוצצה בגלל
בלון גז בשנת 2228 ...וואו זה היה מזמן...שוב סטיתי מהנושא.
קיצ-קץ, אחרי שאני ופריץ היגרנו לכדור הארץ ואני סיימתי את
לימודי בהצטיינות, התחילו הבעיות. חשבתי שפריץ יעשה עצוב
ומדוכדך בגלל השפעותיו של הכדור, אך לא... הוא רק נהיה מפוזר
וקל דעת מתמיד. אומנם זה היה נחמד, אך רק לזמן מה. קיוויתי
שלמרות השוני הרבה בינינו נוכל להסתדר, אבל לא...באיזה שהוא
שלב, פשוט התחלנו לעייף אחד את השנייה...



פריץ

"עזבתי. באותו בוקר קר כבר לא הייתי שם בכדי לחבק אותה. באותו
בוקר עזבתי מוקדם כל-כך כדי להבהיר לה משהו: "אני צריך שלושה
ימים בכדי לארגן לך משהו". לזה אני קורא אפקט ההפתעה. מקווה
שהיא לא קלטה שאני מארגן לה מסיבונת לכבוד יום הולדתה. אני די
בספק, כי את החכמה, השמש והירח החליטו לתת לנוגה, והיא הרי
פלוטאית גאה. מהיפות האלה, שאתה פשוט לא יכול להוריד מהן את
העיניים...זה מתבקש, כמובן, כי את היופי, השמש והירח נתנו
לפלוטו. אני, שנולדתי במאדים, קיבלתי את העגמומיות והמסתוריות
והמעטים שנותרו בכדור הארץ קיבלו את קלילות הדעת. אף פעם לא
חשבתי שאני אסתדר עם אחת מפלוטו. כן, אני יודע, יפות יפות, אבל
מה לעשות, קצת סתומות. אבל לא לילי. לילי הייתה שונה. הייתה לה
חכמת חיים והיא הייתה אופטימיסטית בדם. אני, בתור המוח במערכת
היחסים הזאת, חשבתי שהיא תהיה שונה אחרי שנהגר לכדור הארץ. קצת
מעופפת אולי. משום מה זה לא קרה. היא וויתרה על חלומה ללמוד
ב"בריטני" האוניברסיטה הגבוהה ביותר למקצועות האיפור, ובמקום,
העדיפה ללכת ל"נפוליאון". איני רוצה להישמע מזלזל, אך אין לי
שמץ של מושג איך היא עשתה את זה. חברי הטוב ביותר, מייקי שמו,
גאון מחשבים רגיש, לא הצליח להתקבל. ולילי? טוב שיהיה. לא
אטריד את עצמי במחשבות הללו. ובכן, נסעתי ברחבי הגלקסיה, אוסף
חברים קרובים יותר ופחות, בתקווה שלא שכחתי אף אחד. דקות
ספורות אחרי שהתאספנו כולנו ברחוב הקטן, בדירה הקטנה (כן, היה
קצת צפוף...) -לילי הגיעה. לפני שהיא הספיקה לפתוח את האור,
צעקנו כולנו "הפתעה!". ההפתעה שחיכתה לי הייתה הרבה יותר
גדולה. שם היא עמדה, בכניסה לחדר, לבושה כולה בחגיגיות, אוחזת
ברכות בידו של לא אחר מאשר מייקי, חברי. או לפחות מי שהחשבתי
לאחד. עד אותו הרגע. כולם השתתקו ואני נעצתי בה מבט חודר. היא
לא אמרה כלום, אבל אני הבנתי. הבנתי שמערכת יחסים בין אנשים
כל-כך שונים, פשוט לא אמורה להתקיים."