איילון דרום, שש בערב, שעה לפני שקיעה.
אולי זה האור העמום, אולי זו פשוט העייפות.
המוזיקה מלטפת לי ברכות את הראש, מרעידה בשלווה את עור התוף
והרוח שנכנסת מבעד לחלון הפתוח עושה אהבה עם האצבעות שלי.
מנסה להבין על מה כל הרעש מסביב, על מה כל הצפצופים, העצבים,
הפחדים, השנאה, חוסר השלווה הזה שהורג אנשים מבפנים בזמן שהם
הורגים את השלווה של כולם מבחוץ.
אני מחליף מסלולים באיטיות כזו, כאילו כולם נוסעים פה במהירות
האור ורק אני שייך לזמן אחר.
פתאום כל דבר נצבע בצבעים עזים של ארגמן, של צהוב, של סגול
בוהק. גם הבניינים הכי אפורים, גם האנשים הכי אפורים - כולם
הופכים לפתע יפים, נוצצים, מגוונים.
אני קולט פתאום את כל המחוות הקטנות האלו: החיוכים, האיפוק
המרוחק, האהבה, הרצון למגע. שני אוהבים ומאחוריהם איש בודד
מאוד, גם הבדידות שלו יפה בעיניי היום.
הכלב ששוכב מעולף מחום מול המסגרייה המאובקת, השלטים הישנים,
הילדים המזויפים, המגדלים של עזריאלי שמתרוממים מולי. כמה
פועלים עמדו על הגג של המפלצות האלו?
כמה פועלים?
כמה נמלים?
הנסיעה היא לא המטרה, היא רק האמצעי.
גם כשהגעת כבר ומצאת חנייה, אם מצאת, זה הכל רק אמצעי בדרך
למטרה.
והמטרה? איננה. אין כל מטרה, הקיום הוא הכל.
לא רעש, לא מגדלים, לא כבישים מהירים.
רק היד שלך והרוח עושים אהבה עם צלילים של פסנתר ברקע.
ולמרות שמסביב הכל רגוע ואתה בזמן משלך, ברקע היד השנייה מלטפת
את הכסא הריק שלידך וחולמת על זמנים יפים יותר, בלי בדידות
שכזאת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.