אפר
ואם אברח מצד דוחק רחוק
ליפול על ברכי כמבכה את הרוח
הנה אני לאה שוב שולמית
כי גמעתי די סלע,
כי עייפה נשמתי ולא אוכל עוד לנוע.
הה, האנשים, עוד גלות בלבבם
עוד גלות בנפשם הדואה
ניצבים חבוקים, ועגל הזהב מראיתם
ועגל הזהב תמונתם.
הנה כי עגמתי שולמית, ושוב ייאוש חוצה
מרבדי נפשי.
משכיל נופל לפני כהן
נאור כושל על פני תוהה
ומה לך שולמית, עם לא הנצח בעוויות המחשכים החלולים
ומה לך אם לא שחור תומתם השבה, חבוקים לפני העגל הקר
הן אפר שיער כולנו שוב עם ננהה, ושום כלי משחית לא יצילנו.
הזיתי שיערך בידי שולמית - אפר ועפר הוא שנית.
ומה לך שולמית, אם לא חמדה, אם כל האיוולות
לסרב, להיות הכל, להתרפק על עוז ההוויות
ועל חופי השערים עומד ושב קול האש המזהיר
הזדרזו הגיעה השעה
הזדרזו הגיעה השעה
הזדרזו הגיעה השעה
והכל פנו, צונפים, ערלים-וייבלעו בסערה.
