כשהייתי קטנה, היתה לי מן קופסת תכשיטים כזו של ילדות, שכשפתחו
אותה התנגן לו שיר קטן ומתוק והסתובבה לה בלרינה על קפיץ מתכת
כסוף. הבלרינה היתה דקת גזרה ומיוחדת, היה לה טוטו ורוד מבד דק
ומלא חורים ופנים קפואות. קראתי לה שלי, גם כי היא היתה שלי
וגם כי לחברה הכי טובה שלי בגן קראו שלי.
תמיד תהיתי מה שלי עושה לה בתוך הקופסא כשהמכסה סגור. אם היא
רוקדת לה שם בפנים, כשאף אחד לא רואה, ואם המוזיקה ממשיכה
להתנגן ופשוט לא שומעים אותה דרך המכסה.
תמיד ניסיתי לפתוח את הקופסא בכל מיני דרכים, כדי להציץ לה
כשהיא לא מוכנה, למשל במהירות כזו שלא תספיק להעמיד פנים, או
בשקט- בשקט שלא תשים לב. כך או כך זה אף פעם לא עבד, ומעולם לא
הצלחתי לראות אותה כמו שהיא באמת, כשאף אחד לא רואה.
הייתי מדברת איתה, מספרת לה את כל הסודות הכי סודיים שלא
סיפרתי לאף אחד בגן ואפילו לא לאמא, וידעתי שהיא לא תספר לאף
אחד. גם כי היא היתה חברה שלי וגם בגלל שהיא לא יכלה לדבר
בכלל.
עכשיו אני בת 22, מעולם לא למדתי בלט ולפיכך לא הפכתי לבלרינה.
אני לומדת תקשורת וספרות באוניברסיטה, ובתוך הבטן שלי גדלה לה
הילדה שלי. אין לה אבא, יש לה רק אותי. אני אקרא לה שלי ואספר
לה את כל הסודות הכי סודיים. היא תהיה הבלרינה שלי, עכשיו
כשקופסת התכשיטים שלי נאטמה בחלודה והטוטו דהה והתפורר. את
הקופסא איבדתי כבר מזמן, אבל המנגינה הקטנה שלה לא יוצאת לי
מהראש. בעיקר כששלי בועטת.