לא אוכל לקרוא מחזה שכבר קראתי
לראות עולם שכבר ראיתי
לשאוף קדימה, להרגיש שנפשי משוחררת
לצניעות ומודעות לחסרונותיי
ליכולת לאתר את הסיבות לטעויותיי.
וכל מחזה נגמר הוא בעצבות,
ברע.
מדוע הגורל של גיבורייך מר?
מדוע אין מחזה בו הסוף לא חסר תקווה?
שבו לא הכל נשבר?
היכן האושר? מהי אהבה?
ובמחזות בעלי הסוף הטוב המסך יורד בסוף,
בסוף הסצנה האחרונה, היחידה שבה נראתה תקווה.
ובמחזות האלו איפה האושר?
הרי המחזה בסופו.
והצופים, הם יוצאים באותה הרגשה
שיש, קסם, יש אהבה.
שוכחים שכל המחזה עסק בעצב
שבעיניהם דמעות עמדו
שוכחים שאת ההמשך הטוב לעולם לא יראו.
ואיזה אנשים נפלאים חיו בתקופה ההיא
והיום למה כולם מסכנים?
למה כולם את הפנים מסתירים?
ציירתי פורטרט, לא של חיצוניותי
אלא של חיי
הלבן שלט על השחור
ושבה שוב תקווה לעיניי.
תשאוף קדימה, תרגיש שנפשך משתחררת
צניעות, מודעות לחסרונותייך
היכולת לאתר את הסיבות לטעויותייך.
היקום נוהג לענות אותך
בפגיון חודר לבשרך
צורב את חדרי ליבך.
כל המחזות מסתיימים במות בגורל
לא נותר עוד מה לומר
בינתיים אביא את כינורי
תצטרכו לפגוש אותי באמצע הדרך
ועל עורי תראו שם חרך
וכל המחזות מסתיימים במות הגורל.