באר שבע, רחוב הנשיאים, עוד כמה שנים ישנו לו את השם לרחוב
יצחק רגר על שם ראש העיר שימות מהתקף לב, אבל זה עדיין מוקדם.
היא תרד בתחנה הבאה, מול בית החולים סורוקה, תחזור קצת אחורה,
רק כמה מטרים ותפנה שמאלה לתוך שכונה ד'.
מרכז מסחרי קטן, כאן עמדה המכולת של אבא שלה, פרץ, זכרונו
לברכה, ועכשיו עומדת במקום מכבסה, שתי בחורות רוסיות עובדות
במכבסה, וערמות המצעים והבגדים מונחות בכניסה בשקים ענקיים.
היא תמשיך לצעוד במעלה הרחוב, תחצה מגרש חנייה גדול, תעבור
מגרש כדורסל ומתנ"ס שכונתי קטן ותעמוד לרגלי שיכון דו קומתי,
חמש כניסות לשיכון והיא גרה בכניסה הראשונה, זו הקרובה ביותר
לרחוב. היא עומדת עכשיו מתחת לחלון חדר השינה שלה שפונה לרחוב,
בבוקר אפשר לראות את השמש העולה במזרח אבל עכשיו התריסים
מוגפים, היא יודעת מה היא תמצא מעבר להם, מאפרה מלאה בבדלי
סיגריות מונחת על הרצפה לצד מיטה, שמצעיה סתורים, יתכן והרדיו
דולק משדר מוזיקה מזרחית מתחנה פירטית, היא מתמקדת בתריסים
נדמה לה שהיא מצליחה להבחין בשני העציצים שלה שמונחים על אדן
החלון, שני קקטוסים בכדי חרס קטנים, האחד בעל צבע ירוק עז
ופרחים כחולים, והשני קטן יותר בעל קוצים עדינים עדיין ללא
פרחים.

חנה בוסקילה נולדה לא רחוק משם, רחוב ליד, די קרוב למרכז גילת,
היום קוראים לה חני אפרגן, אבא שלה עבד במכולת מהיום שהיא
נולדה, מאימא שלה היא לא זוכרת דבר, היא נפטרה קצת אחרי שהיא
נולדה, אבל כולם אמרו לה שהיא הייתה ילדה כמה היא דומה לה,
לשתיהן היה שיער ארוך וחלק, הרבה פעמים היא הסתכלה בתמונות שלה
שהיו תלויות בבית חושבת לעצמה איך זה היה אם היא הייתה נשארת
בחיים. שלושה אחים יש לה לחנה, אבל הם לא גרים יותר בבאר שבע,
הם עברו לגור באשדוד ליד כל האחים של אבא. משפחת בוסקילה היא
משפחה גדולה מאוד באשדוד, שתים עשרה אחים ואחיות הם היו, כולם
גרים אחד ליד השני, רק אבא שלה פרץ היה עקשן עזב ועבר לגור
בבאר שבע עם בחורה שפגש בצבא.
חנה הסתובבה במכולת כל היום, וכאשר המחלה ממנה סבל אביה החמירה
היא החליפה אותו מאחורי הקופה, שם היא פגשה גם שלומי אפרגן,
היה לו שיער קצוץ ואופנוע, עדיין יש לו שיער קצוץ את האופנוע
הוא מכר קצת לפני החתונה.

היא נזכרת איך שלומי היה מגיע למכולת כל יום לקנות סיגריות "אם
היו לי סורגים בלב היית יושבת אצלי מאסר עולם".
זה מוזר איך זה שאת ילדה קטנה, משפטים כאלה ואופנוע יכולים
לסובב לך את הראש.

פרץ לא אהב את שלומי, הוא רצה שהבת היחידה שלו תתחתן עם בחור
טוב, אבל הוא ידע שהוא חולה והוא לא רצה לראות אותה נשארת לבד
במכולת.
בהתחלה שלומי היה טוב איתה, היא נשארה בבית ספר וסיימה את
הלימודים בזמן שהוא עזר במכולת לאבא שלה, אבל אז אחרי שאבא
נפטר הוא שכנע אותה למכור את המכולת "אני לא רוצה שהאישה שלי
תשב מאחורי קופה, וכל היום יסתובבו סביבה גברים".
בשנים הראשונות הכל היה טוב שלומי הלך ומצא עבודה במפעלי ים
המלח, חני עבדה במתנ"ס בשכונה, עזרה לילדים בשיעורי בית, היא
כל כך רצתה ילדים משלה.
התחילו הקיצוצים במפעל, באירופה לא רצו לקנות יותר את הברום,
אמרו שהוא פוגע בסביבה היו צריכים פחות עובדים, ואז פיטרו את
שלומי, בחודשים הראשונים, הוא עוד חיפש עבודה, הוא אמר לה על
תדאגי יהיה בסדר, את עוד תראי, אחר כך הוא התחיל לשבת בפלאפל
משחק שש- בש עם החבר'ה הישנים שלו מהשכונה, לילה אחד הוא הגיע
מאוחר, כנראה שהוא היה גם שיכור, היא אמרה לו שהיא צריכה כסף
לשלם חשמל, והגיע הזמן שימצא עבודה. הוא התחיל לצעוק עליה,
הצמיד אותה אל הקיר, את לא אישה אמיתית הוא אמר אפילו ילדים
אין לך, איך את יכולה לדבר איתי על עבודה. חני השתתקה, לא היה
לה למי לפנות, אם האחים שלה היו כאן כל זה לא היה קורה, אבל הם
עכשיו באשדוד, וחני הייתה עקשנית כמו אבא שלה.

מריים דיין גרה בדירה ממול, על הדלת תלויה חמסה עשויה מחמר
צבועה בצבע כחול, במרכז היד נמצאת עין פקוחה, דירתה מוחשכת
לצנן את החום בבאר שבע, גם מבעד לחשכה אפשר להבחין בגוון התכלת
על הקירות בסלון, מעל הטלוויזיה בסלון מונחים שני פמוטים מכסף
מתנת חתונה מהוריה, מיריים גרושה כבת חמישים, יש לה שלושה
ילדים הקטן בן עשרים ושניים מטייל בהודו, שני הגדולים נשואים
וגרים במרכז, לפעמים בסופי שבוע היא עולה על האוטובוס לתל אביב
כדי לראות את הנכדים.
מיריים פגשה את חני בפעם הראשונה ביום שהיא הגיעה עם בעלה
שלומי לדירה, היא דפקה להם על הדלת הביאה עוגיות ושני עציצים
קטנים עשויים מחרס, מיריים הייתה זו שסיפרה לחני על העבודה
במתנ"ס, היא אמרה לה אמנם זה רק כמה שעות, אבל זה יעזור לך
למלא את שעות הצהריים.
יום אחד אחרי שראתה את שלומי יושב בפלאפל עם המוכרת הרוסיה
מהקיוסק  היא פגשה את חני בחדר מדרגות סוחבת שקיות מהשוק, נדמה
שהיא הייתה קטנה יותר מהפעם הקודמת שהיא ראתה אותה, היא אפילו
הפסיקה להגיע למתנס בזמן האחרון, מיריים הזמינה אותה אליה
הביתה לשתות כוס לימונדה קרה, חני נכנסה לדירה המוחשכת, הביטה
בפמוטים ושתקה. מה עם העציצים שאלה מיריים מנסה לשבור את
הדממה, חני התעוררה, האחד פורח כל הזמן אבל השני לא גדל, אני
מטפלת בהם כמו שאמרת לי מיריים, אבל השני מסרב לפרוח.
אני צריכה לראות את זה, אמרה מיריים, הם יצאו אל המסדרון הקטן
שמפריד בין שתי הדירות ונכנסו לבית משפחת אפרגן, שם בחדר השינה
מתחת לחלון עמדו שני העציצים, האחד בצבע ירוק עז ופרחים כחולים
והשני חיוור, את חייבת להרחיק אותם זה מזה חני, את לא יכולה
לשים אותם אחד ליד השני, האחד שואב את כוחו מהשני מוצץ את
האנרגיה שלו תנסי אולי להעביר אחד מהם לסלון.

חני עלתה במדרגות, מצד שמאל היא ראתה את העין הפקוחה בחמסה על
הדלת של גברת דיין, היא נכנסה לחדר השינה שלה, פתחה את החלון
מאווררת את החדר מריח הסיגריות, היא רוקנה את המאפרה לפח מתחת
לכיור, שתפה אותה בקצת מים והניחה אותה ליבוש על השיש. היא
סידרה את המצעים על המיטה, הרימה את הבגדים שהיו זרוקים על
הרצפה ועל הכיסא בפינה קיפלה אותם בעדינות והניחה אותם בארון,
היא הוציאה תיק קטן הניחה בו כמה בגדים תחתונים ואת תמונת
החתונה של ההורים שלה, היא חזרה לאדן החלון לקחת עציץ אחד
מכניסה אותו בעדינות לשקית ניילון שלא ילכלך את הבגדים, היא
סגרה אחריה את הדלת. הביטה למעלה אל התריסים הפתוחים, הסתובבה
והתחילה ללכת לכיוון התחנת אוטובוס ליד סורוקה לחכות לאוטובוס
לאשדוד, בינתיים בתוך התיק הקקטוס התחיל להצמיח לו פרח כתום.