אני רוחצת אותך באמבטיה. כמו דודה של אופליה, אני מקרצפת אותך
ומדברת לעצמי. את יכולה ללחוש שזה כואב אני ממילא לא שומעת
אותך. אני מסתכלת אבל לא רואה. אני רק יודעת שצריך לרחוץ את
הדם שלא מפסיק לרדת. הוא לא מפסיק לרדת, את שומעת, אני כבר לא
יודעת מה לעשות איתך ועם כל הדם הזה שאת מביאה כל יום הביתה.
כל יום את מביאה לי דליים של דם ותמיד את מלוכלכת. אינספור
פעמים ביקשתי ממך כבר להפסיק עם זה ואת בשלך. אז אני רוחצת
אותך באמבטיה. רוטינה. כשאני שומעת אותך במדרגות אני כבר ממלאת
את האמבט ואוזני נאטמות. אחר כך אני רואה רק את שפתייך זזות.
מעינייך אני נמנעת. אני מקרצפת אותך ומכחישה את האלימות שעולה
בי כלפייך, את השנאה שתראי אם רק אשיר מבט אלייך. אני נאבקת
בצורך לפצוע אותך, לראות את הדם שלך ממלא דליים. אני רוצה
לשמוע אותך צועקת מכאב ומתחננת אלי להפסיק. אני רוצה לדמם איתך
למוות ולשבור את ההרגל הזה, הדוחה, של הקירצוף באמבט.
מאחורי הגב את קוראת לי משוגעת. כמו אופליה אני מסתובבת חסרת
מידע. אני שומעת את ילדי השכונה כשאני עוברת, אני שומעת את
המקהלות המשועממות בפתחי הבתים, אני שומעת את המתלחשים
בחנויות. זה כבר לא אכפת לי. משוגעת. לא אכפת לי להיות משוגעת
עד קץ כל הימים אם רק תפסיקי להביא את כל הדם הזה איתך כל יום.

צא כתם, צא.